שלום, אני מרגישה שההבנה מהי תכלית החיים שלי אינה מדוייקת, ואשמח לעזרה לדייק אותה יותר. אז ככה, אני תופסת את משמעות החיים שלנו כמעשה אחד גדול של נתינה, שבתוכו יש המון חלקים קטנים ומשונים. משמעות חיינו היא לתת לאחר, לתת ולתת, ולא לרצות לקבל תמורה, אבל משהו כאן לא מדויק לי, אם לא מקבלים, איך יש את הכוח לתת כל הזמן? וגם, אני בעצם תלויה באחר, כי אם לא יהיה האחר אז אין לנו כביכול משמעות לחיים, וזה לא נכון, משהו כאן לא מדויק ונכון. אשמח לעזרה לדייק את הדברים. מהי תכלית חיינו בעצם? לשם מה נוצרנו? מה משמעותנו בעולם?

שלום תחילה אחזק את ידייך ברצון לחיפוש אחר המשמעות והערכים שיש למלא בהם את החיים. הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פרנקל ציין בספרו "האדם מחפש משמעות" את החשיבות שבמציאת משמעות לחיים. כניצול שואה, מתאר פרנקל שאנשים שהיו חלשים פיזית, אבל מצאו משמעות חיים, הצליחו לשרוד בתופת והכילו את הסבל הקשה ביותר, יותר מאנשים שהיו חזקים וחסונים פיזית. פרנקל מגדיר את האדם כ"יצור התר אחר משמעות, והעוסק בחיפוש אחר פשר". אדם ללא משמעות, לדבריו של פרנקל, סובל משעמום – תחושה הבאה לידי ביטוי במשולש של: תוקפנות, דיכאון והתמכרות...ברגע שהאדם ימצא משמעות לחייו, הוא יוכל לחתור למילוי המשמעות, לגלות את הווייתו האנושית האמיתית, וממילא רוב הבעיות שלו ייפתרו. (ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 14). שלמה המלך, הורה לנו כי מטרת חיי האדם היא קיום מצוות הבורא. וכך כתב בספר קהלת (י"ב, י"ג) "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". כלומר, הדבקות במילוי מצוות האל מעניקה לחייו של אדם משמעות. הרמב"ם (שמונה פרקים לרמב"ם, תחילת פרק חמישי) כתב שתכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו. המקובל רבי משה קורדובירו כתב בספרו תומר דבורה (פרק א') כי תכליתו של האדם להידמות לקונו במידותיו ומעשיו. במאמר העיקרים, כותב הרמח"ל: "עיקר הבריאה כולה היא, שרצה הבורא יתברך לברוא האדם, שיהיה מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובה האמיתית". ובספרו "מסילת ישרים", כותב הרמח"ל: "כללו של דבר, שהאדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא התכליתי. נמצאנו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד (את השם) ולעמוד בניסיון". ציינתי מספר דעות אשר כולם יוצאים מהפסוק בספר קוהלת. יום טוב