לכבוד הגאון הרב יעקב אריאל שליט״א הנדון: בחינה מחודשת של פסיקת מסיק זיתי נוכרים ביהודה ושומרון - בין דיני גזל, מצוות יישוב וכיבוש ארץ ישראל, פיקוח נפש ציבורי, סמכות השלטון ואיסור ״בל תשחית״ שלום וברכה לכבוד הרב, אבקש להפנות לכבוד הרב שאלה הלכתית עקרונית בעקבות עיון בתשובתו בעניין ״מסיק זיתי נוכרים הנטועים בתחום יישוב יהודי״, בשו״ת *באהלה של תורה*, חלק א, סימן מו, ובהשגות הרב אהוד אחיטוב ובתשובת הרב עליהן, לאור ממצאי דו״ח המחקר ״הג׳יהאד החקלאי״ של הקול היהודי, שפורסם במאי 2024 (https://landing.hakolhayehudi.co.il/Report/jihad-haklai). אין כוונתי לחלוק על חומרת איסור גזל, על הצורך לשמור על ממון הזולת או על החשיבות ההלכתית של מניעת חילול השם. השאלה היא אם לנוכח התשתית העובדתית המפורטת בדו״ח, נכון להמשיך ולדון בסוגיה בעיקר במסגרת של בעלות פרטית על פירות, יאוש והשבת אבידה, או שמא המציאות המתוארת מחייבת בחינה הלכתית רחבה יותר, הנוגעת גם לחובת ההגנה על הציבור, למעמד הנכסים הקשורים למערך טרור מאורגן, לסמכות המדינה ולמצוות יישוב ארץ ישראל. א. האם מדובר עוד בשאלה של ממון פרטית, או במפעל אויב אסטרטגי רחב היקף (פרט מול כלל)? בתשובתו קבע הרב כי אין להתיר ליהודים למסוק את זיתי הנוכרים וליטול את הפירות לעצמם, בין היתר משום שאין ודאות שהבעלים התייאשו מהם, ומשום שמניעת כניסתם למטע מטעמי ביטחון אינה מפקיעה כשלעצמה את זכויותיהם. הרב הציע פתרון מוסדר: למסוק את הזיתים באמצעות פועלים או מתנדבים, להעביר את היבול לבעלים ולכסות את הוצאות המסיק, באופן שימנע חילול השם. הרב גם הדגיש שאין לפעול ביוזמה פרטית להפקעת רכוש, ושיש לתת את הדעת לסמכות הצבא ולמעמד המשפטי של הקרקע. אולם דו״ח ״הג׳יהאד החקלאי״ מציג תשתית עובדתית רחבה בהרבה ממקרה יחיד של חקלאי שמנוע מלהיכנס למטעו. בעמוד 32 לדו״ח מצוין כי לפי טענת החברה הערבית להגנת הטבע (APN), הקמפיין שלה, ״מיליון העצים״, החל בשנת 2001, ובמסגרתו ניטעו עד מועד כתיבת הדו״ח למעלה מ־2.6 מיליון עצים. לפי אותו פרסום, ניתן סיוע ל־30,000 בעלי אדמות. הדו״ח מציין כי בשנת 2014 הושלמה נטיעת המיליון השני, וכי בעת כתיבתו הארגון כבר היה במיליון השלישי. אין מדובר אפוא במספר עצים מקרי, אלא במפעל נטיעות הנמשך עשרות שנים, בהיקף של מיליוני עצים, שהארגון עצמו מציג כחלק ממאבק על הקרקע. הדו״ח מדגיש כי הנטיעות מתמקדות בשטחי C ובאזורים אסטרטגיים הסמוכים ליישובים ולגדרות, ומביא מסמכים בדבר קריטריוני העדפת החקלאי שיהיה מושא חלוקת עצי הזית במקומות האלה. בנוסף, בעמודים 33–34 מתאר הדו״ח את קמפיין גיוס התרומות ״אזרע סומודכ״ ואת השתתפותם של תאי הסטודנטים ״לג׳נת אל-קודס״ באוניברסיטאות בירדן. לפי מחברי הדו״ח, תאים אלה מזוהים עם חמאס ומשתתפים בגיוס תרומות ובפעילות הקשורה לנטיעות. הדו״ח מתאר גם מסרים מפורשים שלפיהם הנטיעות אינן רק פעולה חקלאית, אלא חלק ממאבק על האדמה. כאן מתעוררת השאלה העקרונית: האם אפשר להחיל את אותה מסגרת הלכתית על מטע פרטי רגיל ועל מטע שהנטיעות בו נוצרו כחלק מפרויקט מאורגן, שמטרתו המוצהרת או המתועדת היא גם להשפיע על השליטה בקרקע ולצמצם את מרחב האבטחה של היישובים היהודיים? האם אין בעצם קיומו של מפעל בהיקף כזה כדי לחייב את הפוסק להבחין בין המקרים, לברר את מקור הנטיעות ואת תכליתן, ולבחון את השלכותיהן הציבוריות והביטחוניות לצד דיני הממון? ב. דברי ראש ממשלת הרשות הפלסטינית: בדו״ח, בעמוד 6, מובאים דבריו של מחמוד אשתייה, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית דאז, בביקור בטול כרם בתחילת אוקטובר 2020: ״משרד החקלאות נמצא במרכז הביטחון הלאומי הפלסטיני, בכנות. מפני שהמערכה שלנו עם היהודי על מה היא? הרי המערכה שלנו היא לא על לחם. המשרד הזה הוא קו ההגנה הראשון על האדמה״. יש משמעות הלכתית ועובדתית לשאלה כיצד יש להבין הצהרה כזאת. כאשר הנהגת הרש"פ מתארת את החקלאות ואת משרד החקלאות כחלק מהביטחון הלאומי וכקו הגנה במערכה על האדמה, האם נכון להניח מראש שכל נטיעה היא פעולה חקלאית אזרחית שאין לה משמעות אסטרטגית? בהקשר זה אפשר להזכיר גם את האמרה המיוחסת לטרומפלדור: ״היכן שתעבור המחרשה האחרונה - שם ייקבע הגבול״. החקלאות אינה רק אמצעי להפקת מזון, אלא עשויה להיות גם אמצעי לביסוס אחיזה בקרקע. אחת השאלות שעולות הן, האם כאשר צד אחד מגדיר את החקלאות במפורש כחלק מהמאבק על האדמה, והדו״ח מתאר מנגנון נטיעות ממוקד ורחב היקף, האם אין חובה הלכתית לבחון את המציאות הזאת ולא להתעלם ממנה במסגרת הדיון על הבעלות הפרטית? האם אין כאן צורך להבחין בין זכותו הממונית של אדם על פירותיו לבין משמעותה של פעולה חקלאית המשולבת, לפי הראיות, במפעל רחב של קביעת עובדות בשטח? ג. הקדשת עצים לחדית׳ הקורא להשמדת היהודים: האם ניתן להתייחס לכל הנטיעות כאל רכוש חקלאי פרטי? היבט נוסף בדו״ח מטריד אף יותר, משום שהוא אינו עוסק רק בקרקע ובבעלות, אלא במסר הדתי המוצמד לנטיעות. בעמוד 37 לדו״ח מתואר פוסט מיום 30 בדצמבר 2022, שבו פרסם הארגון מכתב שלפיו תרומת עץ מוקדשת לכך שהעצים יקיימו את החדית׳ המתאר את הזמן שלפני יום הדין כתקופה שבה המוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו בהם, והאבנים והעצים עצמם ישתפו פעולה עם הלוחמים המוסלמים: ״לא תגיע השעה [של יום הדין] עד שתילחמו ביהודים; היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים או העצים יקראו: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!״ אין מדובר כאן בהסקה ממיקום העץ בלבד, וגם לא בחשד המבוסס על זהותו של בעל המטע. מדובר, לפי הדו״ח, במסר מפורש שנלווה להקדשת עץ במסגרת פעילות של אותו מערך: העץ מוצג כחלק מתפיסה דתית המייחלת למלחמה ביהודים ולהריגתם, ואף מייחסת לעצים תפקיד בסיוע לאיתורם. לצד הממצאים בדו״ח ״הג׳יהאד החקלאי״, יש לבחון את התופעה גם לאור ממצאי דו״ח רגבים (https://www.regavim.org.il/wp-content/uploads/2020/10/MakimShorashimRegavimReport.pdf), המתאר מערך נוסף של מיזמים חקלאיים בשטחי C ביהודה ושומרון, המובלים בידי איגוד ועדות העבודה החקלאיות (UAWC). מיזם שורשים, שיצא לדרך בשנת ,2014 הינו המיזם בעל ההיקף הרחב ביותר לצורך השתלטות על אלפי דונמים בשטחי C, ולכן שם זה מהווה לעיתים שם כולל לפעילות החקלאית שמוביל האיגוד. תחילת הפעילות של שורשים הייתה השתלטות באמצעות עיבוד על השטחים החקלאיים במורדות ההר המזרחיים שבין דרום-מזרח בית לחם עד צפונית לחברון, בדגש על שטחי C, ומשם התרחבה לשאר אזורי C ברחבי יהודה ושומרון, שבהם נעשים מאמצים ניכרים ומתואמים כדי לקבוע בשטח עובדות בלתי הפיכות. האיחוד האירופי הקצה סכום של 3.6 מיליון יורו ל-UAWC להפעלת תוכנית שורשים באזור בית לחם בשנת 2014, ומימן 90 אחוזים מעלותה הכוללת. במסגרת המיזם ביקר נציג האיחוד האירופי באזור כדי להתעדכן בהתקדמות המיזם ובעבודת UAWC בכללה. במרץ 2015 נערך בעיר בית לחם כנס ההשקה של תוכנית שורשים. בכנס ההשקה השתתף שגריר האיחוד האירופי ברשות הפלסטינית דאז גון גאת רוטר. בדברים שנשא אמר רוטר: "המיזמים שיבצע האיחוד האירופי לאזרחים באזורי C הכרחיים, במיוחד במגזר החקלאות, שמהווה חלק חיוני מהכלכלה. מיזם זה יתרום כדי לסייע לחקלאים הפלסטינים [...] ובביסוס העובדות הפלסטיניות על הקרקע, לנוכח מדיניות ההתנחלות של ישראל [...] איגוד ועדות העבודה החקלאיות הפגין את יכולתו ליישם מיזמים חקלאיים באזורים פלסטיניים רבים, וכי היחסים עם האיחוד האירופי מגיעים בעקבות ההצלחות שהשיג האיחוד" נוסף על מיזם שורשים הוועדות החקלאיות מקדמות שלל מיזמים בלתי חוקיים ברוח תוכנית שורשים הממותגים תחת כותרות תמימות לכאורה, ומציגות מצג שווא של פעילות אזרחית לגיטימית. להלן כמה דוגמאות מרכזיות: מיזם שמן הזית: נטיעת עצים, הכשרת קרקעות, בניית מדרגות חקלאות וקירות תמך בעלות גבוהה מאוד, שאיננה כלכלית, תחת הכותרת הפיכת שמן זית לתחרותי אגב הצגת הערך המקומי. את מיזם זה תקצב האיחוד האירופי בשנים 2014-2012 בהיקף של יותר מ3,000,000 €. מיזם ניהול מים וקרקע: ניכוס קרקעות ומקורות מים. בשנים 2017-2013 בוצעה השתלטות על 3,000 דונמים של קרקע, נסללו 320 ק"מ של כבישים חקלאיים ונפרסו יותר מ-43 ק"מ של רשתות מים חקלאיות במימון הנציגות ההולנדית ברמאללה". בשלב הבא הכוונה היא לייעל את שיטות ניכוס הקרקע ומקורות המים וכן לטפל בעניינים נוספים, ובהם רישום משפטי של הקרקעות. מיזם העצמת בעלות פלסטינית על קרקעות ומניעת זליגת כוח עבודה ליישובים יהודיים: סיוע חקלאי ומשפטי לתושבי כפרים בבקעת הירדן בחסות קרן MEDICO הגרמנית, שמטרתו לעודד את תפיסת הקרקע ולטרפד פעולות אכיפה. שיקום חממות בגדה המערבית: מיזם לתפיסת קרקעות המתמקד בעיקר באזור מערב השומרון ובמותניים הצרים שבין כביש 6 לעיר קלקיליה". האם לנוכח תיעוד כזה נכון להוסיף ולדון בעצים רק כמושא של קניין פרטי, כאילו מקורם ותכלית נטיעתם אינם רלוונטיים לשאלה ההלכתית? אם עץ מסוים נשתל במסגרת פעילות שהוכח כי היא קשורה לתשתית המסיתה להריגת יהודים (ישנם עצים שנתרמו, כפי שמובא בדו"ח, כדי להנציח מחבלים), או אם עצים באזור מסוים משמשים בפועל אמצעי להסתתרות ולהתקרבות חשאית ליישוב, האם אין צורך לבחון גם את מעמדו של המפגע ואת חובת סילוקו, בנפרד משאלת הבעלות על הפירות? האם חשש גזל יכול לשמש סוף פסוק בשעה שהסוגיה כוללת, לפי הראיות, גם היבטים של סכנת נפשות, מקורות מימון אסורים גם מדין "דינא דמלכותא דינא" ותכלית עוינת כלפי ישראל? ד. האם התשתית העובדתית של הפסיקה המקורית מחייבת בחינה מחודשת? במאמר שכתב, עסק הרב במצב שבו בעלי מטעים מנועים להיכנס לשטח מסיבות ביטחוניות, והעלה את השאלה אם מניעה זו יוצרת ייאוש, אם הפירות נחשבים אבידה, ואם ניתן למסוק אותם כדי למנוע הפסד וחילול השם. בהמשך לתשובת הרב אהוד אחיטוב, הרב דן גם במעמד הבעלות על הקרקע ועל הפירות, במשמעות של כיבוש מלחמה, ובשאלה אם למדינה או לצבא יש קניין בשטח. הרב הדגיש את ההבחנה בין הבעלות הלאומית על ארץ ישראל לבין הבעלות הפרטית על נכסים, ואת העובדה שהעדר כניסה למטע אינו מוכיח לבדו שהבעלות הפרטית פקעה. אלא שהנתונים המתוארים בדו״ח מעוררים שאלה שונה: האם אפשר להפריד הפרדה מוחלטת בין הבעלות הפרטית על העצים לבין המערך שבמסגרתו הם נרכשו, נתרמו וניטעו - בעלות למטרה לאומית-כללית? יש להבחין בין עצם קבלת תרומה לבין השתתפות מודעת בפעילות אסורה; בין עץ פרטי לבין נכס שהוכח כי הוא קשור לתשתית טרור; ובין מטע שאין בו מפגע ביטחוני לבין מטע שמיקומו ותנאי הצומח בו מסכנים את התושבים. אולם האם הבחנות אלה אינן מחייבות בירור פרטני, ולא הנחה גורפת שכל המטעים הם מקרים רגילים של בעלות פרטית? מדברי הרב שלפיהם בעלות על הפירות יכולה להתקיים בנפרד מן הבעלות על הקרקע, האם מכאן נובע שלמימון הנטיעה, לתכליתה ולנסיבות שבהן נוצר המטע אין כל השלכה על הדין? למשל, אם השתילים נקנו מכספי גוף שהוכרז כהתאחדות אסורה, וחולקו במסגרת תוכנית מתועדת שנועדה לקדם אחיזה בקרקע ולצמצם מרחבי אבטחה, האם אין צורך לברר את מעמדם המשפטי של השתילים ושל העצים ואת זכויותיו של מקבל התרומה? האם אין משמעות להבדל שבין נכס שנרכש מכספו הפרטי של אדם לבין נכס שקיבל במסגרת פעילות של גוף מממן, כאשר קיימות ראיות לקשר בין המימון לבין תכלית אסורה? ה. האם ״דינא דמלכותא דינא״ וסמכות השלטון מחייבים לבחון גם תפיסה, חילוט והסרה של תשתיות אסורות? הרב הדגיש שאין לאדם פרטי סמכות להפקיע קרקע או פירות על דעת עצמו. יש לשאול אם אותו עיקרון מחייב לא רק לאסור פעולה פרטית, אלא גם לברר מהן חובותיה וסמכויותיה של המדינה. אם החוק וצווי הביטחון מאפשרים לרשויות לתפוס או לחלט רכוש הקשור לטרור, האם אין משמעות הלכתית להפעלת סמכויות אלה כאשר התנאים המשפטיים והראייתיים מתקיימים? האם יש מקום להכיר בתוצאות ההלכתיות של תפיסה או חילוט שנעשו בסמכות כדין, במקום להניח כי זכויותיו הקודמות של המחזיק נשארות בעינן בכל מצב? ו. האם יש להעמיד את שאלת פיקוח הנפש הציבורי במרכז כאשר הנטיעות מצמצמות את מרחב האבטחה? לפי הדו״ח, אחד היעדים המרכזיים של מערך הנטיעות הוא שטחי C ואזורי הגדר הסמוכים ליישובים יהודיים. הדו״ח מתאר את צמצום השטחים הפתוחים ואת הפגיעה האפשרית ביכולת התצפית והגילוי כגורמים המגבירים את הסיכון הביטחוני. ככל שגורמי הביטחון מאשרים כי מטע מסוים, בשל מיקומו, צפיפותו או תנאי הצומח בו, יוצר סיכון ממשי לחדירה ולפגיעה בנפש, האם נכון להמשיך ולהעמיד את שאלת הבעלות על הפירות בראש הדיון, או שמא יש להחיל גם את הלכות פיקוח נפש ציבורי ואת חובת הסרת המפגע? האם אין להבחין בין החלטה צבאית למנוע כניסה למטע, שאינה מוכיחה כשלעצמה הפקעת בעלות, לבין קביעה מקצועית שמטע מסוים מסכן חיי אדם, המחייבת לבחון אם ניתן להשאירו על כנו? הרי דיני פיקוח נפש אינם נוגעים רק לסכנה שכבר התממשה. כאשר קיימת סכנה ממשית ומוכחת, חובת ההגנה על החיים מחייבת פעולה מתאימה. השאלה היא כיצד יש לאזן חובה זו מול זכויות ממוניות, ובאילו נסיבות הסרת המפגע מוצדקת לפי ההלכה והדין. ז. האם חשש חילול השם צריך להיבחן גם ביחס לאי־סילוקה של תשתית המסכנת יהודים? הרב הצביע על החשש שיהודים ייראו כמי שנוטלים פירות שאינם שלהם, ועל כך שמסיק פרטי עלול לפגוע בשלטון החוק וליצור לזות שפתיים. חששות אלה חשובים, ואין בכוונתי להקל בהם ראש. אולם האם חילול השם נבחן רק לפי מראית העין של נטילת רכוש, או שעלינו לבחון גם את התנהלותנו כאשר קיימות ראיות למערך נטיעות מאורגן, שהדו״ח קושר למאבק על הקרקע ולצמצום מרחבי האבטחה, ואף מתעד בו מסרים הקוראים להריגת יהודים? אם יהודים נדרשים להקפיד על זכויות ממוניות של בעלי מטעים, האם אין חובה מקבילה לדרוש מהמדינה להגן על חיי התושבים ולבחון אם הנכסים המסוימים קשורים לתשתית אסורה או יוצרים מפגע ביטחוני? האם אין חשש ציבורי חמור כאשר מערכת מאורגנת יכולה להמשיך לפעול לאורך שנים, בעוד הדיון ההלכתי מתמקד בשאלה כיצד למסוק את הפירות ולהחזירם לבעליהם? אין הכוונה לומר שהצורך למנוע חילול השם מתבטל כאשר מתעורר חשש ביטחוני. השאלה היא אם יש לבחון את חילול השם בשלמותו: גם את האיסור לקחת ממון ללא היתר, וגם את החובה שלא להתעלם מסכנה ממשית ומפעילות עוינת כאשר יש אפשרות לפעול נגדה כדין. ח. מהו דין עקירת עצי פרי שנקבע כי הם מפגע ביטחוני, לאור איסור ״בל תשחית״? שאלת מסיק הזיתים אינה זהה לשאלת עקירת העצים עצמם. מסיק נוגע בראש ובראשונה לדיני הבעלות על הפירות, ואילו עקירה מעוררת את איסור ״בל תשחית״ ואת השאלה אם מותר לעקור אילן מאכל לשם הסרת נזק. הרמב״ם בהלכות מלכים, פרק ו, מבחין בין השחתה חסרת תועלת לבין כריתת אילן מאכל במקום שבו הוא מזיק לאילנות אחרים, לשדה אחר או כאשר קיימת תועלת המצדיקה את הכריתה. אם עץ פרי מסוים יוצר מפגע ביטחוני מוכח, והגורמים המוסמכים קובעים שיש לעוקרו לשם הגנת הציבור, האם אין מקום לדון בו במסגרת של הסרת נזק והצלת נפשות ולא כהשחתה גרידא? האם יש להבחין בין עקירת עץ פרטי ללא צורך מוצדק, לבין עקירת עץ או מטע מכוח החלטה מוסמכת שנועדה למנוע סכנה ממשית? ואם כן, האם חשש הבעלות הפרטית מונע את הסרת המפגע, או שמא יש להסדיר את שאלת הבעלות והפיצוי בנפרד מהחובה להסיר את הסכנה? האם נכון לומר כי עץ מאכל לעולם מוגן מפני עקירה כל עוד לא הוסדרה הבעלות עליו, גם כאשר קיומו במקום המסוים יוצר סכנה מוכחת לחיי אדם? או שמא בנסיבות כאלה יש להחיל את עקרונות ההלכה המתירים סילוק נזק, בכפוף לבירור המקצועי ולסמכות כדין? ט. האם נדרשת פסיקה מובחנת לפי מעמד המטע, מקור הנטיעות והסיכון הביטחוני? כבוד הרב, כאשר מחברים את מכלול הממצאים - מיליוני עצים במסגרת מפעל נטיעות הנמשך שנים; מסמכים בדבר חלוקת עצים בשטחי C ובסמוך ליישובים ולגדרות; הצהרת ראש ממשלת הרשות הפלסטינית שלפיה החקלאות היא ״קו ההגנה הראשון על האדמה״; והדוגמה המתועדת בדו״ח של הקדשת עץ לחדית׳ המתאר הריגת יהודים (ועוד כל שאר הממצאים שהובאו בדו"ח "הגיהאד החקלאי", דו"ח של תנועת רגבים) האם אין מקום לבחון מחדש את עצם מסגרת הדיון ההלכתי? האם ניתן להסתפק בהסדר של מסיק מוסדר והעברת התמורה לבעלים, כאשר השאלה הרחבה יותר היא אם המטעים והנטיעות המסוימים משולבים במפעל רחב בעל תכלית קרקעית לגזול את אדמת עם ישראל בצורה אסטרטגית האם אין חובה הלכתית לתבוע מן המדינה ומגורמי הביטחון לבחון את הנכסים, את מקורות המימון, את הקשר לתשתיות אסורות ואת הסיכון שהם יוצרים, ולפעול בהתאם לסמכויותיהם? האם דיני גזל וחילול השם, החשובים כשלעצמם, יכולים לעמוד במנותק ממצוות יישוב ארץ ישראל, מחובת ההגנה על חיי יהודים ומן הצורך לסלק מפגעיםמוכחים? ואם לא ניתן להתיר נטילת רכוש בידי אדם פרטי, האם מכאן נובע שאין חובה לפעול במישור הציבורי והממלכתי להסרת המפגע (בין אם זה עקירת העץ או תחלופה אחרת), לתפיסת נכסים במקרים המתאימים ולהפסקת פעילותה של תשתית אסורה? ובעיקר: האם הפסיקה המקורית, שניתנה ביחס לשאלת מסיק זיתים במטעי נוכרים, אמורה לחול באותה מתכונת גם כאשר מתבררת מציאות עובדתית שונה מהותית - מפעל נטיעות מאורגן ורחב היקף, שיש בעניינו ראיות לתכלית של מאבק על הקרקע, ובמקרים מסוימים אף מסרים מפורשים הקושרים את הנטיעות להריגת יהודים? אבקש את הכרעת הרב: האם במציאות כזאת נכון להוסיף ולהעמיד את שאלת הבעלות הפרטית על הפירות במרכז, או שמא יש לבחון מחדש את משקלה ביחס לחובת ההגנה על הציבור, למעמד הנכסים הקשורים לתשתיות אסורות ולחובת המדינה להסיר מפגעים כאשר הדבר נדרש לפי הדין? תודה רב תשובה אכן יש חובה הלכתית לתבוע מן המדינה ומגורמי הביטחון לבחון את הנכסים, את מקורות המימון, את הקשר לתשתיות אסורות ואת הסיכון שהם יוצרים, ולפעול בהתאם לסמכויותיהם אך בינתיים יש ספק אלו עצים נטעו לשם מגמה פסולה ואלו לא עם זאת יש עצים בוגרים שנטעו לפני עשרות שנים ואף יותר שנטעו בתום לב. אותם בודאי שאסור לגזול

שובה אכן יש חובה הלכתית לתבוע מן המדינה ומגורמי הביטחון לבחון את הנכסים, את מקורות המימון, את הקשר לתשתיות אסורות ואת הסיכון שהם יוצרים, ולפעול בהתאם לסמכויותיהם אך בינתיים יש ספק אלו עצים נטעו לשם מגמה פסולה ואלו לא עם זאת יש עצים בוגרים שנטעו לפני עשרות שנים ואף יותר שנטעו בתום לב. אותם בודאי שאסור לגזול