הישיבה

הגדולה

בעולם

הרב נועם דביר מייזלס

שאלה

שלום כבוד הרב, ברצוני לדעת מה מברכים על חלבון חיטה. זה בעצם אבקה שצורכים אותה בשביל חלבון, כמו אבקת חלבון חלבית רגילה, למשל מי שהולך לחדר כושר ורוצה להגדיל את צריכת החלבון שלו. הרכיבים הינם: חלבון חיטה מרוכז (100%) (מכיל גלוטן) על גבי האריזה כתוב: חלבון חיטה מרוכז, מכיל 75% חלבון שאלותי הן: 1. מה מברכים (ברכה ראשונה ואחרונה) על משקה חלבון שבו אני שם מים, פירות ו 30 גרם מהחלבון חיטה ומערבב בבלנדר? 2. מה מברכים (ברכה ראשונה ואחרונה) על מנת יוגורט עם פירות ו30 גרם חלבון חיטה? העיסה נהיית עבה יותר בגלל החלבון 3. מה מברכים (ברכה ראשונה ואחרונה) על פנקייק שאני מכין עם מים\חלב וחלבון החיטה? 4. מה מברכים (ברכה ראשונה ואחרונה) על לחם (עיסה כמו בצק) שאני מכין ממים וחלבון חיטה? תודה רבה

תשובה

שלום רב לשואל היקר. 1. מברך בתחילה "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות". 2. מברך כברכת הפירות/יוגורט ופוטר את הקמח. 3. מברך בתחילה "מזונות" ולבסוף "על המחיה". 4. מברך בתחילה "המוציא" ולבסוף ברכת המזון. מקורות: בתשובה זו עלינו לברר האם במציאות כזאת שאכן אפו לחם מקמח זה, יש לו את המעלה והחשיבות של חמשת מיני דגן או לא. כמו כן קיי"ל שאפילו אם עשו לחם מתערובת של דגן ושאר מינים, ויש בדגן יותר משישית (17%) מכלל המרכיבים והוא משביע די בכך לברך ברכת המזון, וייתכן שהוא הדין בנידו"ד האם יש לברך עליו ברהמ"ז דהוי לכא' ספק דא'. או שמא זה דומה לספק של מרן הב"י בפת הבאה בכסנין (סי' קס"ח) שהוא לא אמר ספק דא' לחומרא אלא ספק ברכות להקל והחשיב את כל השיטות כמזונות ולא כהמוציא. נקדים כי, בתהליך עיבוד של חיטה רגילה, מייבשים, טוחנים אותה לקמח, מנפים ומפרידים את הקמח מהסובין מהקליפה והנבט (תלוי בסוג הקמח, לבן או מלא). לעומת זאת 'אבקת חלבון חיטה' היא חיטה שעוברת תהליך עיבוד עמוק יותר, מחלצים ממנה את העמילן (שהוא עיקר הקמח), כולל הפחמימות השומנים הסיבים והסוכרים, ונשאר בעיקר החלבון (ה"גלוטן"), הוא החלק החלבוני של החיטה. הוא נפרד לאחר הרטבת הקמח, מייבשים אותו באויר חם והוא נטחן לאבקה לבנה. והנה בספר וזאת הברכה (בירור הלכה סי' כ"ד ב') כתב ש"מכיוון שניטל חלק העמילן מהקמח הרי ניטל עיקר מעלתו, שאינו משביע אלא כבשר ודגים ולא כקמח חיטה. בנוסף לכך הרי הוא בטל ברוב התערובת, והדין "כל שיש בו" נאמר משום שהקמח משביע ביותר, וכאן אין הוא משביע כקמח". וכתב שהוא הציע את הדברים לפני הגרח"פ שיינברג זצ"ל שהכריע לברך שהכל מאחר שאינו משביע ואין לו חשיבות חיטה, ושכן הורו לו הגר"מ שטרנבוך והגר"צ ובר שליט"א שברכתו שהכל. וגם הגרש"ז נטה לכך, אך בסוף הוא נמנע מלהכריע בדבר. בעבר נראה שלא היה ניתן להפיק מאבקה זו עיסה או לאפות ממנה עוגה והיא שימשה בעיקר כתוספת לכל מיני מזון, כפי שנראה מהפוסקים שדנו בברכתו של גלוטן חיטה (ראה וזאת הברכה שם), אך כיום נראה שתהליך העיבוד הרבה יותר מקצועי וגם רמת הטחינה יותר טובה (כפי שנאמר לי ממומחים בתחום), ובנוסף נשאר בחלבון רכיבים נוספים מהחיטה, שיכולים ליצור עיסה ממש כמו בצק, ולעשות ממנה לחם או פנקייק, תלוי כיצד מכינים את העיסה. ואכן באבקת חלבון חיטה הנמכרת היום, ניתן לבשל או לאפות איתה מוצרים, ממש בדומה לקמח רגיל. כמו כן ניתן לראות על האריזה שהאבקה מכילה גם פחמימות סוכרים ושומנים, אמנם מדובר בכמות מועטה יחסית, אך יש בה מעט מכל האכויות שיש בחיטה רגילה, באחד המוצרים שראיתי כתוב על גב האריזה: "אבקת החלבון שלנו עברה תהליך בידוד חלבון איזולט (חומר מבודד) מתקדם ומכילה 82% חלבון ומעט מאד פחמימות, שומנים וסוכרים". ונראה שדין עיסה שיש בה רק קמח חלבון חיטה הנ"ל, ודאי לא גרע מדין קמח חיטה רגיל שעירב בו שאר קמחים שאינם מחמת מיני דגן, שעל כך כתב מרן השו"ע (סי' ר"ח סע' ט'): "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות". תחילה יש להקדים, כי מדובר בפת או עוגה שעירבו בתוכה קמח דגן למטרת טעם ולא רק לדבק, ומדברי המחבר לעיל מוכח שגם פחות משישית (17%), שייך "טעם דגן". וראה במ"ב (שם סקמ"ג) שיש אומרים שדי בשמינית מכלל התערובת, וזה תלוי במחלוקת האם "פרס" הוא שלוש ביצים או ארבע ביצים. ואם יש כזית בכדי אכילת פרס, נחלקו הפוסקים האם כל התערובת נהפכת למין דגן ודי באכילת כזית מהתערובת. דעת אחרונים רבים (הגר"א, דרך החיים, שערי תשובה, שצריך לאכול בפועל כזית דגן תוך אכילת פרס (4-7 דק'), ויש אומרים שמחמת החשיבות של חמשת מיני דגן, מספיק לאכול כזית מהתערובת (מאמר מרדכי), ובשער הציון (סי' ר"ח ס"ק מ"ה) הביא את הדעות הנ"ל, והוסיף שכדעה השניה משמע קצת מהפר"ח אלא שיש לדחות שייתכן שכתב כן דווקא לעניין על המחיה. ולמסקנה המ"ב (שם) פסק שצריך כזית דגן דווקא, וכן הכריע בשער הציון (שם): "ולענין מעשה בודאי יש לפסוק כהגר"א ודרך החיים שכתבו כן בפשיטות, וכן פסק בשערי תשובה". אולם בחזו"ע (עמ' ק"צ), פסק שדי באכילת כזית מהתערובת, מכיון שדעת המג"א (ס"ק ט"ו), והפר"ח (שו"ת מים חיים סי' א'), שרק בתערובת של קמח דגן וקמח קטניות, הדגן לא ניכר ולכן צריך לאכול כזית דגן, אך תערובת קמח עם מיני אוכלים אחרים (כגון גבינה או שוקלד), יש לברך על המחיה אם אכל כזית מהתערובת, כל שניכר טעם הדגן. המג"א הוכיח זאת מסע' ב' שם מרן דיבר בתערובת קמח עם מינים אחרים שאינם קטנית, ולא הצריך כזית דגן בכדי אכילת פרס. ואם כן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, כי יש לנו ספק ספקא, ספק כמג"א, וגם אם הלכה כדעת החולקים שאין חילוק בין סוגי התערובות, וספק הלכה כדעת שדי באכילת כזית מהתערובת, ואף שאין מברכים בספק ספיקא, מכל מקום כיון שכך משמע ממרן עצמו שקיבלנו הוראותיו, יש לברך על המחיה ולא בורא נפשות (בעוגה). ואחרונים רבים תמהו על דברי המג"א כמבואר בביאור הלכה (ד"ה בקדרה) וכתבו שאין לחלק בין תערובת קמח דגן עם קטניות, לבין קמח דגן עם מינים אחרים, ואין ראיה מהשו"ע בסע' ב', היות וסמך על דבריו שכתב בסע' ט', ולעולם צריך כזית דגן בכדי אכילת פרס, אחרת יש לברך בורא נפשות (מ"ב סקמ"ח, כה"ח אות ט'). והוסיף המ"ב (שם): "ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית". משמע שמנהג העולם, לברך על שיעור כזית מהתערובת, אף שאין בשיעור זה כזית דגן. אולם סיים המ"ב שלכתחילה טוב להזהר. ואכן מצינו שכך נהגו רבים וטובים לחשב שיהיה כזית מהקמח דגן לבדו, כדי לצאת מכל ספק (ראה פסק"ת שם י"ד), והוא הדין לגבי תבשיל שמעורב בו קמח דגן עם שאר מינים ואכל כזית מהתערובת שיאכל כשיעור שוודאי יש בו כזית מהדגן בלבד. ולפי זה אם הקמח דגן, הוא שישית (17%) משאר הקמחים ויש בתערובת "טעם דגן" (לחם), ואכל "כזית" (27 גרם) דגן לפי יחסו בקמח, יש לברך המוציא בהתחלה ובסוף ברכת המזון. ואם שהה שיעור זמן מעבר לאכילת פרס או אכל כזית רק מהתערובת אך שבע, יש לברך בתחילה המוציא ולבסוף ברכת המזון (אף שלא אכל כזית מהדגן עצמו). אם השיעור היה פחות מכך. ומבואר באחרונים שגם אם השיעור פחות משיעור שישית, עדיין יש מצבים שטעם הדגן אינו בטל וחשיבותו נשארת (ראה הרחבה לכך בספר הנפלא ברכת הבית עמ' ק'), כגון אם לא היה טעם דגן בפת, צריך שיאכל מהתערובות עד שיעור שוודאי אכל כזית דגן בשיעור אכילת ג' ביצים, ואז מברך ברכת המזון. וכן אם הקמח דגן הוא רק שמינית מהתערובת, אם אכל כדי שביעה מברך ברכת המזון ואם לאו מברך על המחיה. כמו כן, אם הקמח דגן פחות משמינית מהתערובת, אם היה בו טעם דגן מברך בתחילה המוציא ולאחריו על המחיה, ואם לא היו בו טעם דגן, מברך תחילה שהכל ולאחריו בורא נפשות אם כן עולה מכל האמור שאבקת חלבון זו, מאחר שמקורה בקמח חיטה ממש ויש לה את כל האיכויות של הקמח רק במינון שונה, דינה כדין חמשת מיני דגן, וגם אם נאמר שכמות הפחמימות השומנים והסוכרים נמוכה פי כמה וכמה מקמח חיטה רגיל, נענה ונאמר שלא גרע מעירב את הקמח חיטה בשאר קמחים, שאם נשאר שישית בלחם דינו כדין לחם לעניין ברכות כאמור, והבאנו לעיל שלדעת פוסקים רבים יש מצבים שאף בשמינית משאר הקמחים דינו כלחם רגיל, אם הוא אכן שבע מאותו לחם (שרובו קמח קטנית וכדו') כמובא לעיל. ולפי זה יש להתייחס לקמח החלבון כדין קמח חיטה, והברכה עליה תלויה באופן השימוש וההכנה, אם מערבים את האבקה עם מים וקמח, ויוצרים ממנה עיסה הראויה ללישה ולאפייה ויש לה צורת פת ככל לחם, הרי שדינה כלחם גמור, וברכתה בתחילה המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף ברכת המזון. ואם מערבים עם הקמח חלב/מים ומכינים עיסה דלילה עבור פנקייק וכיוצא בזה, ברכתו בתחילה בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה. אם האבקה מעורבת במשקה, כגון שייק או יוגורט, ואינה עוברת תהליך של בישול או אפיה, אלא משמשת כתוסף מזון בלבד, אין לקמח זה כל חשיבות (כל שכן לקמח חלבון) כיוון שהוא עדיין לא הגיע ליעודו כלחם או תבשיל (ראה מ"ב סי' ר"ח ס"ק כ'), ולכן עיקר הברכה נקבעת לפי המשקה, וברכתו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות. בברכה רבה,