יש לי כמה שאלות שמאוד חשוב לי לרדת לעומקן. 1האם הכלל של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" קיים רק לגבי לימוד תורה או גם לגבי תפילה וקיום מצות? 2.אם לימוד התורה \תפילה\קיום מצוות לא היה מתקיים בכזו השתדלות או שבכלל לא היה מתקיים, אם לא היה נעשה ליד אנשים (שהעושה חושב על כבוד ,ושיחשבוהו לצדיק) ,האם גם לכך תופס מתוך שלא לישימה יבוא לשמה? 3 האם גם במקרים שעושה לימוד התורה \תפילה\קיום מצוות על מנת לקבל כבוד או שיחשבוהו לצדיק עדיף שיעשה - וסוף דבר יבוא בסוף לשם שמיים? באילו מקרים עדיף להימנע מלעשות והתפלל בגלל כונות לא טובותה ? 4 שאלה מנושא אחר: "איזהו העשיר השמח בחלקו"(אבות),ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה(ברכות)" שמעתי שמכאן על האדם לא לקנא בחבירו ,שעל האדם לשמוח בחלק שה’ נתן לו וזה החלק הכי טוב בשבילו, כל עם ישראל הם כגוף אחד וכל אחד ואחד ממלא תפקיד בגוף:אחד חלק מהלב, אחד חלק מהמוח אחד חלק ביד וכו... עדיין קשה לי ואודה אם תוכלו ליישב את ליבי למה הקינאה מתבטלת הרי עדיין כל אחד רוצה לתפוס חלק חשוב יותר בגוף חלק שקשור יותר לרוחניות הגבוהה שבאדם, איך אפשר להגיד ליד שתהיה שמחה בחלקה שעל ידה עושים מעשים טובים,הרי הלב יותר גבוהה שעל ידו האדם מתדבק בקב"ה וירא ואוהב ה’ וכו... ואם נגיד שהיד צריכה להיות שמחה כי זהו יעודה אז תחזור הקושיא למה ה’ נתן לה תפקיד "נמוך" יותר למה לא עשה אותה ללב ואם נגיד שאדם צריך להיות שמח בחלקו שה’ נתן לו הרי הנשמה משתוקקת כמה שיותר להתקרב לה’ אז איך לא נקנא באדם שקיבל תפקיד ויכולות יותר גבוהים לקירבת אלוקים אודה לתשובות בעז"ה שיתיישבו על ליבי תודה רבה

לשואל שלום, שאלותיך טובות וחשובות. אשתדל להשיב עליהן לפי סדרן: 1. כלל זה, ש'מתוך שלא לשמה – בא לשמה', נאמר במקורו (פסחים נ ע"ב) גם על לימוד תורה וגם על קיום מצוות, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה", ותפילה בכלל קיום מצוות היא. 2. אדם שלומד לשם הכבוד, נחשב כלומד 'שלא לשמה', כמבואר בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק (עמ' קלא בהוצאת הרב שילת). ובהלכות תשובה (פרק י, הלכה ה) כתב הרמב"ם: "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה". 3. לשאלתך, אם יש מצבים בהם המחשבה הרעה כה גדולה עד שמוטב שלא יתפלל, ניתן להשיב על פי הפסוק במשלי (כח, ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה", כלומר אדם שאוטם אוזניו מלשמוע את מצוות ה', אין ה' חפץ לשמוע את קולו, ומוטב שלא יתפלל. אם כי הגמרא במסכת סוטה (מז ע"א) אומרת על בלק, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה, שכתוב בו: 'אלף עולות יעלה שלמה', ומשמע שבלק מלך מואב קיבל שכר על קרבנותיו, ומזה נלמד הכלל: מתוך שלא לשמה בא לשמה. ויתכן לומר שהדרישה מגוי באופן טבעי פחותה מן הדרישה מבן ישראל. 4. הקנאה נובעת מכך שהאדם רואה בעצמו ישות נפרדת, מנותקת מהכלל. הוא מתבונן במעלות חברו, ומחשב תחבולות כיצד להפילו ממדרגתו, אבל כשהאדם מבין שהוא אבר בגוף הגדול של האומה, אז כשם שהרגל מבינה שתפקידה להצעיד את האדם, ואינה מנסה לתפוס את מקומן של העיניים או האף וכדו', כי לכך נוצרה, כך אדם נדרש להבין את מקומו לפי הכישרונות בהם נתברך. יחד עם זאת, נכונים דבריך, שכשמדובר באדם ולא באבר, ראוי לאדם לשאוף למלא תפקיד כמה שיותר בחיר בתוך הגוף הגדול. קנאה מסוג זה היא כבר קנאה מבורכת, הנקראת בפי חז"ל: "קנאת סופרים", והיא מרבה חכמה. קנאה זו היא גבוהה ונכבדה, והיא מביאה את האדם אל המטרה שלשמה יצר הבורא את מידת הקנאה. קנאת הסופרים לא נועדה לדרוך על האחר ולהקטין את קומתו, אלא אדרבא, לנסות לזהות היכן אנו מסוגלים לתרום תרומה גדולה ומשמעותית יותר בתוך הגוף הגדול. בברכה נאמנה