א. ראיתי בגמרא שכתוב שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד). איך יכול להיות שמי שעובר על תקנות חז"ל חייב מיתה וזה חמור יותר ממי שעובר על התורה? ב. איך חכמים המציאו את זה בעצמם?

שלום וברכה, א. יסוד המצוות הוא יראת ה'. מעיקרי היראה לעשות הרחקה ולגדור גדר שלא לפגוע בדבר החשוב. מי שעובר על דברי חכמים ומבטל את הגדר ביטל יראת ה' שהיא היסוד למצוות (רבינו יונה שערי תשובה שער ג ז). הסבר דומה: מי שעובר על איסור מסוים מהתורה עבר עבירה פרטית, חמור ככל שיהיה. אך מי שעובר על הרחקה האסורה מדברי חכמים ומזלזל בגדר וסייג שהם קבעו עבר עבירה כללית, ולבסוף יעבור על גופי תורה וראוי לעונש כללי שהיא מיתה (עין איה ברכות א יח). ב. אין הכוונה שחכמים קנסו את מי שעובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה. אלא חכמים הבינו את משמעות העניין, ולימדו שמי שעובר על דברי חכמים ראוי למיתה מצד האמת (מהר"ל באר הגולה באר ראשון פרק ג ע"ש). הרחבה: א. עיין שם בשערי תשובה שביאר יותר. ב. הסבר נוסף: יש כח ביד חכמים לקבוע שיפסקו בבית דין של מעלה חיוב מיתה לעובר על דבריהם, משום שפוסקין בבית דין של מעלה כבית דין של מטה (הערות הגרי"ש אלישיב ברכות ד: והערות הגרי"ש אלישיב כתובות קיא:). יש לציין שלפי הרמב"ן (תחילת שער הגמול) המילה "מיתה" אין פירושה דווקא מוות, אלא כל עונש קרוי מיתה. וז"ל: "וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה, אינם בימים בלבד אלא כל העונשין שבעוה"ז נגעים ועוני ומיתת הבנים וכיוצא בהן, כולן כינו אותם חכמים בשם "מיתה", וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד:) בלשון "חיים" ". וראה עירובין (כא:) "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי". וכעין זה מובא (בבא קמא פ.): "ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי". וראה מנחת אשר ויקרא (סי' סו אות ד).