שלום רב בשו"ע סימן ל סעיף ב "אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן ונמצאו עליו כדי לשומרן מותר ומורין כן" [היינו מותר גם להניחן ברבים ע"פ משנ"ב סק"ח] ומאידך כתוב בסעיף ד "היה בא בדרך ותפילין בראשו (מ"ב ט"ו: רישא זו מיירי בחול ולחלצן ולנשאן הוא מתיירא שמא יפלו ממנו בדרך) יניח ידו עליהן עד שיגיע לבית". מה הבדל בין שני המקרים? הלא בשניהם הוא מניחן בגלל השמירה אז מדוע באחד "מורין כן" ובשני "יניח ידו עליהן"? תודה רבה

שלום שאלת שאלה טובה שמפרשי השולחן ערוך שאלו כדוגמתה. הט"ז (סק"ו) הקשה סתירה בשו"ע בין סעיף ב שאם אדם עטור בתפילין ושקעה החמה אינו צריך לחלוץ את התפילין לסעיף ד שבא בדרך ותפילין בראשו שמשמע שעקרונית צריך לחלוץ התפילין ורק אם יש בעיה לשומרם יכול להשאירם בראשו ובלבד שיכסם בידיו. ותרץ הט"ז שסעיף ב מדובר כשיושב בביתו ואין הרבים רואים אותו ולכן מותר להמשיך להניחם ואילו סעיף ד מדובר שהולך בדרך והרואים יטעו לחשוב שמותר להניח תפילין בלילה. את דברי הט"ז הביא המשנה ברורה (סקט"ו). ובדומה לדבריו כתב גם המג"א (סק"ו). לגבי משמעות הדין "הלכה ואין מורין כן" פרושו הפשוט שכן הלכה אולם אדם הבא לשאול אין מורין לו לכתחילה לנהו כך, והטעם במקרה שלנו שלא יבואו לטעות להניח תפילין לכתחילה בלילה. המגן אברהם הוסיף שה"ה שאין לעשות כן בפני הציבור כיון שזה נחשב כהוראה. עפי"ז אפשר היה להבין שמשמעות "מורין כן" לפי המג"א היא שאפשר לעשות כן בציבור אולם המג"א עצמו לגבי הדין שכתב השו"ע "אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן ונמצאו עליו כדי לשומרן מותר ומורין כן" פרש (סק"ד) שאם משאיר התפילין בראשו כיון לו מקום אחר לשומרן צריך להודיע לרואים שעושה כך משום שמירה! ומוכח מדבריו שאף שבדין הלכה ואין מורין כן פסק שאסור לעשות זאת ברבים מ"מ אין זה אומר ש"הלכה ומורין כן" מותר לעשות ברבים. זאת ועוד, עצם דברי המג"א שאין מורין כן פרושו שאסור לנהוג כך ברבים נתון במחלוקת, ויש שבארו שהט"ז חולק עליו, ואין כאן מקום להאריך. [עיין ט"ז סק"ו ומה שכתב עליו בלבושי שרד ועוד]