שלום, קשה לי להבין למה בימינו יש צורך בהרבה חומרות ודינים שנכתבו לפני המון שנים כשחלקם לא רלוונטי להיום (ואולי גם לפעם). אני מבין שיש הלכות שהם מהתורה ולא תמיד זה יכול להיות מובן לנו כי זה אלוהי. אבל חז"ל עם כל הכבוד לחכמה שלהם ולגדלותם(ויש המון כבוד כמובן) היו רק בני אדם. אגב,היהדות היתה גם לפני "השולחן ערוך" ולפני הגמרא והתקיימה יפה מאוד ועד כמה שהבנתי זה היה שונה מאוד מהמיינסטרים ההלכתי באורתודוכסיה כיום. אתן כמה דוגמאות לדברים שמאוד מוזרים לי. בשר וחלב. אסור לבשל גדי בחלב אימו. נניח שחז"ל מפרשים זאת שגם אסור לאכלם ביחד ויש לחכות זמן בין אכילת בשר לחלב. אבל כשבאים וכותבים אינסוף הלכות ודקדוקים על עוף וחלב להתנהג איתו כאילו הוא בשר כדי שלא יתבלבלו וכשאוכלים דגים להחליף כלים ולתקוע באדמה סכינים שבטעות התערבבו ואינסוף פרטים שאולי התרגלנו אליהם אבל הם פשוט טירוף כשחושבים על זה באובייקטיביות(אני דתי וגדלתי בבית דתי מילדותי). היום לדוגמא הרבה יותר קל להתבלבל בין תחליפי בשר מטופו לבין בשר רגיל אז אם היו אוסרים לאכול טופו עם חלב הייתי מבין ומקבל את זה, זה הגיוני(אני מביא את זה כדי להראות שאני לא רק מחפש חיים קלים.אם צריך לאסור כי אכן יש מקום גדול לבלבול בסדר אבל במקומות בהם זה כ"כ מופרך? אולי מישהו יחשוב שפרוסות גבינה צהובה מעושנת זה פסטרמה אז נאסור לאכול אותה עם גבינות אחרות?לא! שיבדוק לפני שהוא אוכל מה מוגש לפניו ויוודא כמו שצריך ותמיד בסוף יהיו גם בלבולים לפעמים. מה לעשות?נאסור הכל?). פעם למשל חשבו שכינים נוצרות מזיעה והתירו להורגן בשבת. היום יש רבנים שאוסרים כי הבינו שזה מגוחך מה שחשבו אז וזה לא ממעיט בגדלותם של חז"ל. כנראה שאם היו חיים בתקופתנו היו אומרים אותו דבר. למה עושים מכל מה שהם אומרים כאילו זה אלוהי? הם היו בני אדם והם חיו לפני המון המון שנים כשהמציאות היתה אחרת לגמרי לגמרי! בכל מה שנוגע לפירוש שלהם את התורה אני חושב שצריך להסכים עימם כי הם היו גדולים בתורה. בכל מה שהם עשו סייגים על סייגים וחומרות על חומרות זה פשוט לא שייך! למשל חומרא דרבי זירא,למה לעשות את זה יותר קשה? יש שבעה ימים וזהו למה לזלזל בנשים שהיום חכמות הרבה יותר מבעבר ואין שום סיבה שיתבלבלו בפירוש מצבן? למשל רכיבה על חמור בשבת,אם מישהו יודע שהוא אף פעם לא משתמש במקל אלא יש לו שוט מעור ואין שום סיכוי שיתלוש מקל,שירכב על חמור(או על אופניים)! מה הבעיה? ועוד משהו קטן שקומם אותי בגישה שלו. קראתי בהלכות ברכות בשמים בבן איש חי לפני כמה שבועות שצמח ששמו "רודא" או "פיגם" ריחו רע ואין מברכין עליו! אז שוב עם כל הכבוד לבן איש חי(בלי ציניות אני בטוח שהוא וכמובן חזל היו ענקים ברוחניות) ,מי שמו להחליט בשבילי מה מריח טוב ומה לא? במקרה אני אוהב מאוד את ריחו של הצמח ואברך עליו כאוות נפשי. יכול להיות שהלכה לא כמותו אבל אני מתווכח פה עם העיקרון. עו "עובדין דחול" שוב,למה רבנים הם המחליטים לי מה נקרא מעשה של חול ומה לא(שמעתי רב שאוסר רכיבה על אופניים בשבת כי זה עובדין דחול)?חז"ל יכולים וצריכים להביא לנו עקרונות לקביעת הלכה זה מבורך גם לדעתי. אבל להיצמד לכל מלה ומילה שהם אמרו? אם מסתכלים על זה באמת בעיניים אובייקטיביות זה פשוט מגוחך! למה רבנים היום לא מתקדמים יותר עם פסיקת ההלכה? ואני לא קונה את זה שלכל סייג וחומרה שהם קבעו (והרבה פעמים נתנו טעם) יש גם סיבה פנימית שאנו לא יודעים. הם היו בני אדם. נקודה. כתבו לנו את הטעם ההגיוני (לאותה תקופה) להרבה סייגים. אם לא רצו שישנו אותם היו יכולים לכתוב שזה פנימי ואי אפשר להבין אבל ככה זה. כתבתי את השאלה בצורה "זורמת" (אולי מדי ועימכם הסליחה על כך) אבל רציתי להבהיר את הנקודה ואני מקווה שהצלחתי. אני אדם בוגר(אחרי צבא) ששומר מצוות ומשתדל להקפיד על כל מה שצריך והרבה דברים אפילו כבר לא ממש מעיקים עליי כי בסה"כ גדלתי בבית דתי והתרגלתי. אבל כשאני קורא קצת מאמרים על איך התגלגלה הלכה בכל מיני מקרים ורואה שהיו בחז"ל כל מיני דעות על כל מיני הלכות שהיו שונות לגמרי מהמיינסטרים של ההלכה היום זה נרא לי פשוט הזוי. חוץ מזה שזה מקומם אותי לדעתי זה גם מרחיק הרבה אנשים משמירת מצוות וחבל שכך. סליחה על האריכות ואשמח אם תוכלו להשיב לי תשובה מספקת והגיונית. אולי כדאי אפילו לכתוב מאמר על זה שמסביר בצורה רציונלית את המחויבות שלנו לדברי חז"ל "באש ובמים" (או שמא תפתיעו אותי ותגידו שכמו שאפשר לאסור מה שהתירו חז"ל,כדוגמת הריגת כינים בשבת, אפשר גם להתיר חלק מהדברים). הדרישה הזו של ביטול החכמה שלי וההיגיון שלנו אל מול בני אדם אחרים פשוט מקוממת בעיניי. וזה לא קור לגאווה וצניעות. אלוהים נתן לנו היגיון ושכל כנראה שהוא רצה שנשתמש בהם גם בצורה מקורית לא רק להפוך ולהפוך בדבריהם של אנשים חכמים אמנם אך שחיו בתקופה אחרת. תודה מראש!

בס"ד שלום לך. קראתי את מכתבך בעיון, וחשבתי עליו לא מעט. שאלות יפות אתה שואל, ובאופן הביטוי שלך ניכר שהנושא מעסיק אותך, ומאוד לא נותן לך מנוחת הדעת. חשוב מאוד לדעת, ששאלתך מתחילה מנקודה אחת שזקוקה לתיקון, לבירור ולהתקדמות, והיא כבוד חכמים. הרב אליהו דסלר זצ"ל כתב: אבל מה יעשה העיוור כשהוא צריך ללכת בדרך בלתי ידועה לו? יקח לו פקח לנהל אותו, או על כל פנים ישאל בני אדם פקחים על כל פניה שהוא פונה. כן ממש הזמין לנו השי"ת ברוב חסדיו מורי דרך, הלא המה חז"ל, חכמי התורה, אשר כל המתבונן בדבריהם יראה עד כמה היתה ראייתם בהירה, בכחות הנפש של עצמם ושל כל אדם, ובדרכים אשר על האדם ללכת לטוב לו... מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים, מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה והיו לו לעינים. ולא עוד אלא בה במדה שאנו נעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי המחשבה שלהם, באותה מדה גם דעתנו מקבלת יישור. ולפיכך גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך, כתלמידים נאמנים, בדרכי מחשבתם של חז"ל, זוכים לישרות זו במדה עצומה, עד שחוות דעתם, אפילו דברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא, ברורה ואמיתית "כאשר ישאל איש דבר אלקים", כמו שרואים אנו תודה לא-ל גם בדור הזה. (חלק א עמוד נט) קודם כל אומר למר, כי איזה מהגאונים האלה זכיתי לדעת פנים וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל, והגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב על התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם. זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם ראה בחוש, כי על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם. ממש ראוי לומר המבדיל בין קודש לחול על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהם... וכבר אמרו לנו חז"ל לשמע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לומר חס ושלום שבודאי טעו, מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם... חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו - זהו שורש כל חטאת ותחילת כל חורבן רחמנא ליצלן, וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא אמונת חכמים. (שם עמוד עד) ענווה והתבטלות לדברי גאוני הדורות הקודמים חשובה מאוד, שהיא היסוד של ההתקדמות שלנו. אדם שלא מבין ולא חי את המשמעות של הדורות הקודמים, אין לו בסיס איתן, וממילא בקלות רבה הוא מאבד את המקום שלו, ואת האחיזה שלו. לכן, חשוב מאוד לדעת שהשכל שה' יתברך נתן בנו, זה לא לדחות את דברי חכמנו זכרונם לברכה, אלא מתוך ענווה, לנסות להבין אותם ולהתקדם איתם קדימה. להתקדם זאת אומרת לדעת להבין אותם ולבחון איך אנו ממשיכים איתם קדימה, איך אנו הופכים אותם להיות בסיס לחיים שלנו, ואיך אנו גורמים לכך, שהם יקדמו אותנו, בלי שאנו נגדע את היסודות שלנו. אין סתם חומרא בדברי חכמים. לכל דבר יש שכל רב ועמקות גדולה. אכן מאוד יכול להיות שישנם דברים שכדי להבין אותם אנו נהיה צריכים להשקיע, ללמוד אותם לעומק, לשאול רבנים, לעיין בספרים השונים ולהגיע לתוצאות. אך חשוב לדעת, שהזריזות וההשקעה תורמות רבות. תוכל לקבל מכך המון, וזה מאוד כדאי. הבירור צריך ענווה, ויחד עם זאת צריך גם אמת. אפשר לשאול שאלות, אך באופן ששאלת, ניכר שאתה יותר אומר אמירה מאשר שאלה, לכן לדעתי חשוב שתלך ותילמד, תלך ותשקיע ועל ידי לימוד מסודר וכנה תוכל להגיע לדברים נפלאים. כיום יש מסגרות טובות ויפות מאוד שתוכל להשתלב באחת מהן, והתמדה והשקעה יובילו אותך לתוצאות. אף אחד לא יחייב אותך לשנות את דעתך, אך ברור לי שעל ידי הבירור הזה תזכה להצליח. אם תרצה אשמח לכוון אותך למקום שבו תוכל לברר את הדברים, תוכל לדון בדברים ולהתקדם מהם. אל תהסס לפנות, שעל ידי כך תוכל לקבל הרבה יותר ממאמר כזה או אחר. בברכת הצלחה רבה הרב יצחק גרינבלט.