אנו גרים בישוב עם בתי קרקע שבתי התושבים קרובים מאוד אחד לשני. לשכנים שלנו יש כלב גדול ומפחיד שקשור מאחורי גדר ליד ביתם. הוא קשור ממש בשביל כניסה לבית שלנו הריח מהפרשותיו מגיע לפתח ביתנו ואת הנביחות שלו בכל שעות היממה אנו שומעים היטב גם כשביתנו סגור לחלוטין. אנו סובלים ממנו מאוד והוא גוזל לנו שעות שינה יקרות. גם ילדינו וילדי השכנים האחרים מפחדים ממנו. במיוחד שהיה להם כלב אחר ובאותו מקום והוא נשך ילדה. פנינו לשכנים שיוציאו אותו לפינת החי בישוב אך הם מתעלמים. האם יש איסור הלכתי בהחזקתו בשכנות לאחרים? כיצד ניתן לגרום להם להתחשב בשכניהם?

שלם רב: לדעתי על בעלי הכלב לסלק או להרחיק את הכלב משום כמה סוגי נזקים שממונו (כלבו) גורם" א. נזק רעש ב.נזק ריח ג. הפחדה מקורות וביאורים להלכה נפסק שאסור לגדל כלב אא"כ הכלב קשור בזמן שאנשים מסתובבים ברחוב, ובזמננו ברוב שעות היממה מסתובבים אנשים ולכן הכלב חייב להיות קשור כל הזמן.(שולחן ערוך חושן משפט סימן ת"ט סעיף ג') אולם כתב הרא"ש בתשובה (מובא בטור חו"מ קנ"ה) אף שנפסקה ההלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו במקום שהנזק גדול ומיידי ותשמיש הניזק קבוע ואינו יכול להרחיק את עצמו, בזה על המזיק להרחיק, וכך מסיים הרא"ש בתשובתו "והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים, והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו": א.האם נזק רעש (נביחות הכלב) הוי נזק? כתוב במשנה (בבא בתרא דף כ.)"חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". הגמרא מקשה מה ההבדל בין הרישא של המשנה שיכול למחות משום כל הנכנסים והיוצאים ואילו בסיפא לא יכול למחות משום קול התינוקות והגמרא מתרצת עין שם מה שמתרצת. מקשים הראשונים מדוע הגמרא לא מקשה מה ההבדל בין קול הנכנסים והיוצאים שיכול למחות לבין קול הפטיש שאינו יכול למחות? הרשב"א הרמב"ן והר"י מגאש מתרצים שאין דבר כזה נזק מחמת קול ולכן לא יכול למחות מחמת קול הפטיש וריבוי הדרך אין הכוונה נזק קול אלא שרבים מסתובבים בחצר ועצם ההסתובבות שלהם מפריעה ומאריכה את הדרך לדיירי החצר וכן מובא ברעק"א (חו"מ סימן קנ"ד על סעיף ג'). מרש"י (שם כא. ד"ה סיפא ) משמע שיש חילוק בין קול מחמת עצמו שבזה לא יכול למחות, לבין קול הבא מחמת אחרים שבזה כן יכול למחות. המרדכי (שם אות תקי"ב) מחלק בין קול שנעשה בחצר השותפים שבזה יכול למחות, לבין קול שנעשה מתוך ביתו שבזה אינו יכול למחות. הרמב"ם (שכנים ו' י"ב) וכן השולחן ערוך (חו"מ סימן קנ"ו ב') כתבו שיש נזק מחמת קול ומדובר שהמזיק החזיק לעשות רעש ,ובקול שבא מחמתו הוי חזקה, אך קול שבא מחמת אחרים (נכנסים ויוצאים) לא הוי חזקה. המאירי מתרץ שיש חילוק בין דבר שרגילים לעשותו בביתו כגון לייצר כדים וכדו' שבזה לא יכול לטעון על נזק רעש, לבין דבר שהרגילות לעשותו בחוץ כגון למכור שבזה הרגילות לצאת ולמכור בשוק. א"כ לענייננו האם טענה על רעש נביחות היא טענה, ודאי לפי הרשב"א וסיעתו שאין מושג של נזק רעש אין זו טענה. לפי רש"י והמרדכי ג"כ אין זו טענה, שהרי זכות טענה לשיטתם היא רק בחצר השותפים שיש זכות בחצר לשניהם וכן יש סוג של שימוש שאחד יכול למחות בחברו, לרש"י רעש שמגיע מאחרים ולמרדכי כל רעש שנעשה ברשות המשותפת, אבל במקרה שאנו דנים בו הרעש נעשה בחצר הפרטית של המזיק ולכן אין זכות טענה. למאירי אפשר שיש זכות טענה כיון שכיום כל רעש מאוד מפריע ונמנעים מלעשותו, וכן בצורת חיים עירונית כמו שנהוגה היום אין רגילות לגדל כלב שמרעיש בצורה כפי שמתוארת בשאלה. לדעת הרמב"ם והשו"ע יש זכות של מחאה ברעש של נביחות אולם זה בתנאי שהמזיק לא החזיק בדבר (חזקה לדעת השו"ע היא לאלתר אם הניזק שמע ולא מחה שם קנ"ג ב') לכן כאן הדבר תלוי מתי הייתה תלונה ומחאה על הרעש . אולם לדינא הרמ"א (שם קנ"ו ב') פסק "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות" (ריב"ש סימן קצ"ו). וביאר הגר"א שם שמקור דברי הרמ"א הם מדברי רב יוסף (ב"ב כ"ג.) שיש דברים שאין מועילה בהם חזקה. א"כ כיום שאנשים מאוד רגישים לרעש בודאי בשעות הלילה כולם נחשבים חולים אצל קול ויש זכות מחאה ואין חזקה בנזק כזה. ב. היזק ריח: נפסק בשו"ע (שם קנ"ה ל"ו) שלהיזק ריח אין חזקה, לכן תמיד הניזק יכול לדרוש לסלק את ההיזק. ג. הבהלה, הפחדה: הגמרא (ב"ק פ"ג.) מספרת על כלב שנבח על אישה מעוברת והבהיל אותה אמר לה בעל הכלב שלא תפחד מפני שאין לכלב שיניים אמרה האישה שעכשיו זה כבר לא עוזר לה שכבר הפילה עוברה. להלכה נפסק שיש מקומות שמותר לגדל כלב (לעיל אות א') כתב הרמ"א (שם סימן תט סעיף ג) "מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל" וכתב הסמ"ע במקום וז"ל "אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל. דאז טעם שישוך וגם טעם שמנבח ומפילות הנשים מיראתו אין כאן, כיון דיודעין שהוא קשור לא מתיראין ממנו ואינן מפילות": א"כ כשהכלב קשור אין בעיה של הפחדה ונשים לא יפילו, בשאלה מצוין שהכלב קשור ליד שביל הכניסה לביתכם והילדים מפחדים יוצא שקשירת הכלב לא פותרת את בעיית ההפחדה ולכן הדבר אסור. מכיוון שכתבת בשאלה שבעבר כבר נשך כלב באותו מקום יש לדון על חובת האחריות כשהנזק נעשה בחצר המזיק האם היה עליו לסגור את חצרו כדי שלא יכנסו ילדים וינזקו? מצינו בגמרא בבא קמא (נ.) אדם החופר בור ברשותו ובני רשות הרבים יכולים להינזק כגון שחפר בקצה חצרו הסמוכה לרשות הרבים להלכה אם חפר ברשות כגון לעשות יסודות לבניין שבונה אם הוזקו בני רשות הרבים פטור כיון שחפר ברשות לכאורה גם בשאלתנו יש לפוטרו כיון שמגדל כלב ברשות כפי שביארנו, אולם מצינו במשנה בבא בתרא (כ'.) "לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית - אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה - טפח; ואם הזיק - משלם מה שהזיק".וזאת אף שהעמיד תנור בהיתר, הרי"ף (ב"ק כ"ה) מקשה שאלה זאת ומתרץ שיש חילוק בין היתר שניתן לאדם לזמן קצוב כמו לחפור בור ברשותו לצורך יסודות לבניין שבזה גם אם הזיק פטור לבין היתר תדיר וקבוע כגון להדליק תנור בתוך הבית אף שמרחיק כפי שקבעו חז"ל בכל אופן צריך לעיין אם ההרחקה הזאת מספיקה במקרה הפרטי שלו וכיון שהזיק יוצא שלא חישב אם יכול להזיק לכן חייב. יוצא מהאמור שגם בתוך ביתו או רשותו אדם צריך לדאוג שלא ינזקו אנשים, לפי זה גידול כלב זה נזק תדיר וודאי אם הזיק חייב לשלם. וצריך לומר יותר שכיון שזה נזק תדיר והסיכוי שילד יכנס לרשותו סבירה יש לחייבו לנעול את השער, שהרי כל ההרחקות שחייבו חכמים בעניין תנור וכדו' זה אחרי אומדנה שאם הרחקתה כך לא יבוא נזק לאחר, אולם אם יש סבירות אחרת ודאי אסור לו להדליק תנור בביתו או להשאיר את דלת חצרו פתוחה. בברכה, הרב אברהם זרביב