רציתי לשאול מספר שאלות: 1. בנוגע לחושן - רציתי לשאול הרי חסרות שתי אותיות: ח’ ו-ט’ - כיצד הופיעו אותיות אלה כאשר היה צורך ביצירת מילה המכילה אותן? 2. ועוד בענין החושן - האם היתה אבן אחת לכל שבט או האם אותה אבן היתה מחולקת לחתיכות קטנות כך שתיצור את 6 האותיות הנמצאות בכל שבט ואז היו האותיות של האבנים עצמן מאירות? אם לא - על איזה חומר היו חקוקות האותיות בחושן עצמו? ומה היה המיקום של האבן יחסית לאותיות החקוקות? וכיצד ראה הכהן את האותיות אם החושן מונח על חזהו? 3. ידוע כי חנה באה לשאול את עלי ונאמר "ויחשבה עלי לשיכורה" והמדרש אומר כי עלי ראה את האותיות ש-כ-ר ( המופיעות כנראה בשבט יששכר) ולכן חשב שהיא שיכורה אבל הסדר הנכון היה כ-ש-ר והיא למעשה היתה כשרה. - האם ניתן ללמוד מכאן שהאותיות הופיעו ברצפים של שלשות ולא אות אחר אות? האם מה שרואה החלבן במצחו של אדם וכך ראו גם התנאים את האותיות הן באופן דומה. (החלבן סיפר שהוא רואה שורות שורת של אותיות וכל אות מנצנצת במצחו של האדם). 4. כיצד שאל עלי בחושן על חנה כי הרי ידוע שלא שואלים באורים ובתומים רק על עם ישראל בכללות? למרות שבדיעבד נולד שמואל שהוא ענין של כלל ישראל? 5 . בנוגע למה ששאלתי בענין החושן - הרי יש אותיות כפולות. האם כאשר נבחרה אות שמופיעה פעמיים האם שתי האותיות היו מאירות? ואם לא האם היתה נבחרת אות מסוימת בסיבה מסוימת? ישר כח גדול ותזכו למצוות

לשואל שלום, דומה שהחושן הוא בגד הכהונה, שיותר מכל הבגדים האחרים, רב בו הנסתר על הגלוי, ועל כן גם רבו השיטות בעניינו. אנסה לסכם בקצרה את השיטות העיקריות שנאמרו, ובתוך הדברים אדרש אי"ה לשאלותיך המחכימות: סידור אבני החושן: שתים עשרה אבנים יקרות היו בחושן, מסודרות בארבעה טורים, בכל טור שלש אבנים. הטור הראשון: אודם, פטדה וברקת. הטור השני: נופך, ספיר ויהלום. הטור השלישי: לשם, שבו ואחלמה. הטור הרביעי: תרשיש, שוהם וישפה (שמות כח, יז-כ). על האבנים היו מפותחים שמות י"ב שבטי ישראל, כל שם על אבן אחת (שם כא). בזהותן המינרלוגית של אבני החושן עסק חבר המכון הגיאולוגי בירושלים, ר' דב גינזבורג. מאמרו מופיע בסוף "דעת מקרא" על ספר שמות. תוספת האותיות ח' ט' צ' ק': מלבד זה כתוב על האבנים: "אברהם יצחק יעקב", וגם: "שבטי ישורן" (יומא עג ע"ב), או: "כל אלה שבטי ישראל" (ירושלמי שם סוף פרק ז), או: "שבטי יה" (רמב"ם הלכות כלי המקדש ט, ז), כדי להשלים את האותיות ח' ט' צ' וק', שאינן בשמות השבטים, ועמהן יהיו כל האותיות של הא"ב בחושן, ובהם היה הכהן השואל באורים-ותומים מצרף את התשובה. יש אומרים שכותב בתחילה למעלה מראובן שמות האבות ולמטה מבנימין כותב "שבטי ישורן" (רמב"ם שם). ויש אומרים ששמות האבות ו"שבטי ישורן" היו כתובים ביחד עם שמות השבטים באופן שבכל אבן היו שש אותיות על סדר זה: ראובן ו"א" מאברהם, שמעון ו"ב" מאברהם, לוי ו"רהם", יהודה ו"י" מיצחק, יששכר צ, זבולן ח, דן קיעק, נפתלי ב, גד שבטי, אשר ישו (או: ישר), יוסף רן (או: אל), ולבנימין לא היה צירוף מפני שנכתב מלא בשש אותיות (אברבנאל, רבנו בחיי ובעל הטורים בפרשת תצוה. עיין שם בשינויים שביניהם). דרך קבלת תשובת ה' על ידי האורים ותומים: סדר השאלה באורים ותומים מבואר בדברי הרמב"ן (שמות כח, ל), וכה דבריו: והענין הוא, כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א). היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג ב). או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדיין לא ידע סידורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן 'יהודה יעלה' היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה. וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו. עד כאן דברי הרמב"ן. יש לציין שבחתימת דבריו עומד הרמב"ן על כך ש"אורים ותומים" פסקו, כמובא בחז"ל, לכן ברור הדבר שאין אנו יכולים להשוות בין מדרגות רוחניות שאנו פוגשים היום ובין מדרגת האורים ותומים. עם כל זה אשרינו שזכינו כי שתולים בינינו צדיקים כאלה שבעיניהם הקדושות רואים הרבה מעבר למה שעינינו רואות. על כך יש להוסיף: בקבלת התשובה נחלקו אמוראים במסכת יומא (עג ע"ב): רבי יוחנן אומר בולטות, ריש לקיש אומר מצטרפות. ופירשו: מאותיות אבני החושן שכתובים עליהן שמות שבטי בני ישראל והאבות היו בולטות אותיות התשובה, כגון עי"ן משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מיהודה, ולרבי יוחנן לא היו האותיות זזות ממקומן אלא בולטות בלבד והכהן היה מצרפן, ולריש לקיש היו מצטרפות מאליהן (רש"י שם). הצירוף לרבי יוחנן היה על ידי שרוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה "עלה" או "לא תעלה" באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו (רמב"ם הלכות כלי המקדש י, יא). ויש אומרים שהאותיות בלטו זו אחר זו ולפי סדר בליטתן ידע הכהן לצרפן (אברבנאל פרשת תצוה; מהרש"א יומא שם). בירושלמי נחלקו אם הכתב היה בולט או שהכהן שמע בנבואה קול שמשיב (יומא סוף פרק ז). שאילת עלי באורים ותומים לצורך פרטי בספר "קול אליהו" (אות קנג. ליקוט מפירושיו השונים של הגר"א המפוזרים בכתבי תלמדיו על התנ"ך) מבואר ששאלת עלי הכהן על חנה, היתה באפוד הבד שלו ולא באורים ותומים. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (י, יג): "זה שאתה מוצא בדבר נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כ"ג אפוד בד, ואף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי היה ונאמר בו נער חגור אפוד בד, אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקדש. סליקו להו הלכות כלי המקדש". ואמנם עלי היה כהן גדול, אך מלבד האורים ותומים ששימשו עבור שאלות ציבוריות, היה לו גם אפוד ששימש אותו לשאלות פרטיות. יתן ה' ובמהרה ישובו כהנים לדוכנם, לויים לזימרם וישראל לנוויהם בברכה נאמנה