שלום וברכה, ברצוני לשאול שאלה הלכתית-מוסרית-הדרכתית: בתחומים רבים בחיים ישנה דילמה ערכית אשר להלכה אין בה הכרעה ברורה. השאלה היא עד כמה מותר וראוי לאדם להרשות לעצמו קצת להתלכלך כי כך כולם עושים, ומתי עליו להיות מוכן לשלם מחיר ולהיות "פרייאר" בזה שכולם ינהגו כך והוא לא. אמנה שתי דוגמאות: א. אשה שהולכת לבית החולים ללדת, והיא קרובת משפחה של אחת מן המיילדות במחלקה. האם מותר לה לציין זאת בפני שאר הצוות הרפואי כדי לזכות ליחס חם יותר, ולפעמים גם לקבל חדר נעים יותר? במקרה זה, ישנה נטיית לב לומר: לכל אחד קשרים במקום אחר, כולם מפעילים את הקשרים שלהם, לפעמים זה לטובתי ולפעמים לא, וכיוון שכך "העסק עובד" אזי אין סיבה שאני אמנע מכך. מצד שני, מדוע להעדיף את טובת עצמי על פני טובתם של אחרים? האם זה הוגן שאני בכל הלידות אהיה בחדר מרווח, ואשה אחרת בכל הלידות תהיה בחדר צפוף? האם נכון להכיל על שאלה זו את הכלל: "עניי עירך קודמים", וכן "מאי חזית דמא דידך סומק טפי"? ב. בתור לטיפול במוסך כולם נדחפים ועוקפים. מי שמתנהג בנימוס ומחכה בסבלנות לתורו עלול לעמוד שם הרבה מאוד זמן. האם אדם רשאי להידחף גם הוא, למרות שאולי יש אחד או שניים שכן מחכים יפה? האם נכון לומר כאן "אלי תהי צדיק הרבה", או שמא על האדם הישר להיות צדיק אף בסדום? אשמח להתייחסות הן לשאלה הכללית, הן למקרים והן לסברות. באם הדבר אינו מטריח אשמח למקורות לעיון בסוגיה. תודה רבה

שלום לך, מדברי הגמרא במסכת יומא (ביחס לאמורא רב, שהיה מקפיד שלא לקנות בשר בהקפה - דף פו עמ' א ובמפרשים שם) נראה שיש מדרגות שונות בדרך התנהגות האדם, זו למעלה מזו. התביעה מכל אחד היא להתנהגות שאינה פוגעת ושאינה מזיקה. וכל עוד היא התנהגות מקובלת בחברה שבה חי האדם, מותר להתנהג על פיה. אבל אסור לאדם להתנהג בדרך שגורמת לרואים לחשוב שהוא מנצל את מעמדו בדרך שאינה ראויה. אמנם גם התנהגות המותרת צריכה בחינה. וכך כותב רבנו המאירי (בית הבחירה, סנהדרין, דף לב עמוד ב): "יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה", כלומר, לא כל התנהגות של האדם יכולה להיכנס לגדר הלכתי ברור, אבל יש להכריע כיצד להתנהג בדרך של פשרה ומידות טובות. אבל מעלה גדולה היא מי שמוותר על זכותו, וגם במקום שהוא יכול לנהוג כמקובל, הוא נותן מקום לאחרים, וכדברי הגמרא (יומא דף פו עמוד א): "כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". ובמסכת שבת (דף לא עמ' א) מובאים דבריו של הלל הזקן, שהיה רגיל לומר: "מה שששנוי עליך לא תעשה לחברך". ומדבריו יכולנו ללמוד שיש מעלה בכך שאדם נמנע מלעשות גם את המותר לו, מפני שגם הוא לא היה רוצה שיתנהגו כך כלפיו. בברכה אוריאל טויטו