הבן שלי שפחות מגיל מצוות מצא לפני למעלה משנה בקבוק אלכוג'ל קטן של ילדים (עם צורה מיוחדת וכו') בחצר בית ספרו (זה עוד היה לפני שהתחילה הקורונה) אינני יודע עם יש שם סימן (יש מיני לכלוכים על הפקק) בזמנו אמרתי לו שצריך להכריז אולם הוא התבייש לעשות זאת. בסופו של דבר אחים שלו שלמדו באותו בית ספר הסתובבו בחלק מהכיתות וחיפשו מי הבעלים ולא מצאו, אולם הם לא תלו פתק ולא היו בכל הכיתות, שאלתי- מה עלינו לעשות כעת?( אציין שבזמנו כדרכם של ילדים חלק מבני כיתתו אף השתמשו ללא רשות בבקבוק הנ"ל) עוד אשאל שיש לנו עוד כל מיני דברים קטנים שילדי מצאו בכל מיני מקומות כגון עטים, עפרונות, גולות וכדומה לחלקם יש סימן לחלקם אין, ומה עלי לעשות בהם? אני אומר להם לא להרים אולם לא תמיד זה עוזר... מה דעתכם?

בס"ד שלום וברכה, א. השו"ע פסק (ס' רס"ז, ס"ג) שהמוצא אבידה מכריז עליה. ובהמשך (ס"טו) פסק שאם הכריז ולא באו הבעלים תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו. בסמ"ע (ס"ק י"ג) כתב שכאן מדובר בדבר שיש בו סימן, אולם בס' ר"ס (ס"ט) כתב השו"ע שזכה בה המוצא משום שמדובר בדבר שאין בו סימן, ומדובר בחפץ שהבעלים שמו לב שנפל מהם והתייאשו. וכתב באגרות משה (ח"ב, ס' מ"ה) שאם הכריז ולא בא המאבד, יכול לרשום בפנקסו מה שמצא ואת סימני האבידה ושוויה, ואז יכול להשתמש בה לעצמו. אולם יש לדון מתי יש חיוב השבת אבידה לאב, האם מיד שהגביה הבן או רק משעה שהגיעה האבידה לידו של האב? השו"ע (ס' רנ"ט, א) פסק וז"ל: הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם. ובסמ"ע (ס"ק א') כתב שרק לאחר שהגביה את האבידה ובא לידו מתחייב במצוות השבת אבידה. א"כ נראה שכל זמן שלא הגיע האבידה לידי האב אינו מתחייב במצוות השבת אבידה, ולכן אם עד שהגיע האבידה לידי האב הבעלים התייאשו ממנה נחשב שהגיע לידו בהיתר, ואינו חייב במצוות השבת אבידה. ב. אם החפץ נמצא בבית ספר יסודי בו לומדים קטנים מבר מצווה יש לדון האם יש חיוב השבה, כתב הב"ח (ס' צ"ז) באחד שנתן מטבע לתינוק שלו לשחק בו והגיע המטבע ליד הנער משרתו כיון שלא חשש לשמור אותו מטבע ונתנו לתינוק לשחק בו ה"ל הפקר שכל אבידה מדעת הוי הפקר לדעת הטור (ס' רס"א) וכן פסק הרמ"א (שם), ואע"ג שאין כן דעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע (שם) מ"מ יש ראיה לדעת הטור בר"פ אלו מציאות. אולם הקצות (שם) חולק על הב"ח והוכיח מגמ' ב"ב (דף פ"ז) שאע"פ שהנותן לקטן הרי זו אבידה מדעת בכל זאת לא נחשב החפץ להפקר. ובאבן האזל (הלכות גזילה ואבידה פי"א) יישב את הב"ח שמה שכתב שהגיע המטבע ליד הנער משרתו אין הכוונה שהמשרת לקח מהקטן, אלא שהקטן החזיק המטבע עד שאבדו והגיע ליד המשרת. לכן כיון דנתינה לקטן הוי לענין זה אבידה מדעת שאם יאבד הקטן אין חייבין עליו בהשבה ממילא הוא של המוצא לדעת הטור. להלכה נחלקו בדבר השו"ע והרמ"א, לכך נראה שהספרדים שהולכים בד"כ כדעת השו"ע יפסקו כשו"ע, והאשכנזים שהולכים בד"כ כדעת הרמ"א יפסקו כרמ"א. ג. אדם חייב לטפל באבידה שהוא רואה ברחוב ולנסות להשיבו לבעליו, השו"ע (ס' רנ"ט, ס"א) פסק וז"ל: "הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם". וכתב בסמ"ע (ס"ק א') שהלשון "הרואה" שכתב השו"ע הוא לאו דווקא אלא כוונתו לרואה והגביהה ובאה לידו ואז עובר גם על מצוות עשה של השב תשיבם מלבד לאו של לא תוכל להתעלם. משמע מדבריו שאם לא הגביהה אז אינו עובר על מצוות עשה אלא על מצוות ל"ת. אולם הט"ז השיג עליו וכתב אישתמיטיה דברי הנמ"י בזה שמיד שרואה עובר על עשה ול"ת. אך אם יש יותר סיכוי שהבעלים יגיעו לחפץ אם נשאירו במקום, כגון סנדלים בגן שעשועים וכדו' ניתן להשאיר ולא לקחתו. למסקנה: בנו שמצא אבידה והביאה לאביו לפני יאוש הבעלים, חייב להכריז על האבידה. אולם לאחר שהכריז ולא באו הבעלים אז הדין הוא שאם הוא דבר שיש בו סימן יהיה מונח אצלו עד שיבוא אליהו ואם רוצה להשתמש בה ירשום בפנקסו מה שמצא וסימניה ושוויה, ואם הוא דבר שאין בו סימן וניתן לשער שהבעלים שמו לב שנפל מהם קודם שהגיע לאב זכה בה האב. וכל זה במקרה שהאבידה היא של גדול, אבל אם האבידה היא של קטן יש אומרים שאבידה מדעת הוי הפקר לפי דעת הטור והרמ"א וממילא אין חייבים בהשבת האבידה. ויש אומרים שאבידה מדעת אינה הפקר כדעת הרמב"ם והשו"ע וממילא חייבים בהשבת אבידה. אולם העצה שלא להרים אבידה שרואים ברחוב אינה נכונה להלכה שהרי מיד שרואה את האבידה עובר על לאו של לא תוכל להתעלם לכו"ע, אא"כ ניתן לשער שהמאבד מעדיף שישאר ברחוב. בברכה, הרב עידן יוסף