שלום וברכה, נתקלתי בדברי הרלב"ג על סיבת אחימלך ששאל את דוד המלך על ענייני טהרה שלו, אף שלפי דברי חז"ל היה במצב של פיקוח נפש. אצטט לרב את דברי הרלב"ג: רלב"ג שמואל א פרק כא: והתיר הכהן אכילתה לזר ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסבה בעינה יותר לכבות את הנר בשבת בשביל החולה שיישן כשהיה בחליו סכנה ולא יותר לטלטל את הנר להוציאו חוץ מחדר החולה כמו שבארנו במקומו... להלכה ראיתי שדחו את דברי הרלב"ג. אני פשוט מרוב קטנותי לא מבין בדיוק את החילוק בין עניין הזרות לעניין הטומאה? מה הכוונה שאין ראוי להסיר הטומאה שאינה בעצמותה סבה להתיר הסכנה? הרי כמו שההיתר לאכול לזר מצילה אותו, גם ההיתר אכילה לטמא יציל אותו. תודה לרב וחג שמח!

לשואל שלום, כוונת הרלב"ג לומר, שהאיסור לזר לאכול קדשים לא נאמר אלא כשהוא אוכל אכילה רגילה, אבל אכילה שנועדה למנוע סכנת נפשות אין עליה שום איסור - האיסור נדחה. אבל דבר שהוא טמא, אמנם מותר לחולה משום פיקוח נפש, אבל שם איסור יש. בברכה נאמנה