בס"ד כבוד הרב, שלום. ראיתי בשעה"צ תרצ, לט, שהעלה שכונה במצוה מועילה גם רק בתחילת עשייתה, וכן לענ"ד יוצא מדברי הגרשז"א במנחת שלמה סימן א ענף ב. השאלה היא מה נחשב הפסק שעוקר כונה זו. ר"ל בברכות המצוות למשל יש גדר של הפסק על מנת לחזור, שאין חוזר ומברך, אם אינני טועה שכך כתב המ"ב בהלכות ציצית, תפילין וברכות התורה כל אחד לפי הגדר של הסה"ד שם. האם הגדר בכונה הוא זהה? או לחומרא? או לקולא? (אם אני מבין נכון אולי יש צד להשוות גם מצד שהמ"ב עצמו משווה בין ברכות לכונה בביה"ל ס, ד"ה וכן הלכה). תודה מראש.

שלום רב. למעשה גם כונה שהיתה רק בתחילת המצוה מועילה למשך כל זמן המצוה. ואפ' אם לא כיון כלל בעשיית המצוה ושכח את הכונה הבסיסית המעכבת, שכך ציונו ה', מ"מ יש מן הפוס' שכתבו שבמצות התלויות במעשה, מתוך כך שהוא מקיים בפועל את המצוה - הרי ודאי שכוונתו הכללית לשם מצות ה' ויצא בכך ידי חובה. אולם ודאי שלכתחילה יש להזהר בכך. מקורות: ע'י שו"ע סי' ס', ומש"כ המ"ב וביאו"ה סו"ס ס' ואפ' במצות סוכה תפילין וציצית שכתב הב"ח סי' ח' שכיון שהתורה כתבה את כוונות המצוה הכוונה מעכבת, מ"מ רוב הפוס' חלקו על דבריו, וכתבו ללמד זכות אפילו על מי ששכח את הכוונה הבסיסית. ואין הדברים אמורים ביחס למצות ק"ש שצריך לחזור בפס' ראשון. כמובן שההלכה יש לכוון על כל מצוה שאנו מקיימים, שכך ציוה ה', ובנוסף ראוי ונכון לכוון בכל מצוה את כוונתה הפרטית שבכך המצוה מתקיימת על הצד הטוב ביותר. בברכה, הרב נועם דביר מייזלס