ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מה עושים כאשר יש ספק האם הדבר הניזק מוגדר כקיים? מה היחס בין זה לבין מח' אביי ורבא בתחילת הפרק (יז, ב) ביחס לשדה העשויה לבורות? מיהו המרבה בחלונות וכו'?
אומרת המשנה (כ, ב):
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר; באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר.
ועל כך שואלת הגמרא:
תנא: אם היתה רפת קודמת לאוצר - מותר. בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני, מאי? תיקו.
מהן בדיוק התמיהות של הגמ'? הרשב"א (ד"ה בעי אביי) מבאר שמהלך הגמ' בנוי כך שכל שאלה היא כהכנה לחברתה הבאה אחריה. דהיינו, אם כיבוד וריבות אינו מספיק להחשב כהתחיל לבנות אוצר, האם ריבוי חלונות כבר כן נחשב לתחילת ההכנה? וכן הלאה. וראה שם שמביא פירוש ר"ח שריבוי בחלונות נעשה ע"י התחתון ודלא כמו שהוא פירש שנעשה ע"י העליון, וצ"ע במאי פליגי.
הכרעת תיקו
כאמור, הגמ' נשארת בתיקו ביחס לספקות של הכנת הדירה לאוצר. אך מה עושים למעשה? תיקו, תרגומו המילולי הוא יעמוד, והוא מצב של חוסר יכולת להכריע ברמה העיונית. אך ברמה המעשית השאלה מחייבת התייחסות. ובזה מצאנו מח' בדברי רבותינו הראשונים.
הרשב"א הנ"ל ונימוקי יוסף (י, ב בדפי רי"ף ישן ד"ה מקול הנכנסים) מביאים שמקרה זה של תיקו הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ולכאורה בכל אחד מן המצבים המוזכרים בגמ' אם קדם התחתון ובנה רפת א"א לסלקו.
וכעין זה כתב הרא"ש (סימן ו):
בעי אביי כיבד וריבץ מהו. ריבה בחלונות מהו בנה עלייה על גבי ביתו מהו תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מהו תיקו. וכיון דלא אפשיטו לא מזקיקנא ליה להרחיק.
אך יתכן ונוכל לדייק מדבריו עוד יותר, שלא רק "אם בעל האוצר התחיל לכבד ולרבץ וכו' ובין כך ובין כך עשה זה חנות תחתיו אינו יכול למחות בו" כדברי נימוקי יוסף, אלא שאפילו אם יבוא לשאול 'לא מזקיקנא ליה להרחיק'. וצ"ע.
ואכן מפורש כמו הנימוקי יוסף כתב הרמב"ם (שכנים ט, יג):
בכל אלו בעל אוצר מעכב עליו, ואם עבר ועשה תנור וכיוצא בו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו.
והרי לן שאינו כרא"ש, ואסור לכתח' להניח. וצ"ע במאי פליגי רמב"ם ודעימיה ורא"ש.
שורש מחלוקת רמב"ם ורא"ש
ויתכן שחולקים באם חיוב ההרחקה הוא מדאורייתא או מדרבנן. כך שהרמב"ם סובר דאורייתא ולכן יש להרחיק לכתחילה אף בספקות ואילו הרא"ש סובר שהוא דרבנן ולכן אין ביכולת העליון למחות בתחתון כל עוד לא בנה אוצר ממש. ואומנם כתב קרית ספר שהוא מדרבנן. אך קשה לומר כן, שהרי קרית ספר כתב כן בדעת הרמב"ם.
וראה בגר"א שכתב בביאורו (קנה, ס"ק ח) שלכו"ע חיוב הרחקה הוא מדאורייתא. אלא נחלקו כאן בשאלה כללית והיא האם יש לדון ספק בממון בכללים שדנים ספק איסור. דעת הרמב"ם שכן ועל כן מחמיר, ואילו דעת הרא"ש שאינו אלא ספק ממון והוי קולא לנתבע ולכן לא יכול לסלק את התחתון אפילו קודם שבנה.
ונבאר את חקירה זו עפ"י דברי הברכת אברהם.
מהות ספיקות ממון
ישנה שאלה כללית ביחס לספקות בממון – מדוע הכלל הוא שהולכים לקולא, והרי יש בזה חשש גזל וממילא יש לדון כחשש איסור ולחומרא?
עיין קונטרס הספקות (כלל א, פרק ו) שהביא דעת מהר"י באסאן שכתב שבכל ספק איסור יש צד לפשוט ולצאת מן האיסור. אך בספיקות בממון הדבר לא אפשרי, שהרי ממ"נ לכל צד אליו יעבור הכסף יש חשש גזל מהשני. ועל כן הדבר הנכון הוא להשאיר את הממון במקומו והוא משום ששב ואל תעשה עדיף מקום עשה של גזל.
וכתב קוה"ס עצמו שהלכות גזל חלים רק על בעלות הידועה בתורת המשפטים, וממילא בכל מצב של ספק יש הכרעה של חכמים כיצד לנהוג ואם כן בתורת המשפטים הרי המחזיק כדין חכמים הוא הבעלים ואין לחשש בו לגזל. וחיזק דעתו מדברי התומים כתב שהתורה אסרה רק גזל ודאי ולא ספק גזל.
ולפי זה נסביר דברי הגר"א. הרמב"ם סובר שכיון שיש ספק הרי זה ככל ספק איסור רגיל ועל המזיק להרחיק. אך לאחר שהחזיק בשימוש בתנור, אזי במשפטי התורה אין עליו חובה לצאת משום שהוא מוחזק בשימוש וממילא אין עליו ספק איסור.
ואמנם מקשים האחרונים מדוע אינו צריך לצאת בדיעבד והרי הוא מזיק בכל רגע ורגע. ותשובת הדבר כבר אמורה – שכיון שהחזיק באופן בו א"א להוציאו ללא הוכחה הרי א"א לראותו כמזיק אלא כמשתמש.
אך הרא"ש סובר שדנים כאן דיני ממונות, והוי ספק והתורה לא אסרה ולכן לא צריך להרחיק. ומה שמחמיר בהשבת אבידה הוא משום שיש מרא קמא.
תוספת ביאור משערי יושר
בעניין היחס לספקות בממון נוסיף כאן ביאור חשוב מדברי ר' שמעון שקאפ בספרו שערי יושר (שער ה פרק א אות ד). בדבריו רוצה להעמיק ולהרחיב בדברי קונטרס הספקות. לטענתו אינה נכונה האמירה שהתורה אסרה רק ודאי גזל ולא ספק גזל, שכן כל דין מעין זה תמיד הופיע במפורש בש"ס כדרשת פסוקים. אלא ודאי שדין ספק גזל ככל שאר ספיקות דאורייתא ודינם לחומרא. אך הסיבה שאין חוששים לחומרא בספק ממון הוא ששונים ספקות בממון משאר דיני תורה.
כל דיני תורה 'הדתיים' כגון לולב ואיסור כלאים מתחילים 'מלמעלה', ישנו מעשה או איסור שצריך להעשות או להמנע, וכל משמעות הציווי טמונה בהקשבה וציות לדבר ה'. אך בדיני ממונות התורה ציוותה שקודם שנחיל את דיניה על הממון, יש להחליט בתורת המשפט למי הוא שייך. וממילא, אם לפי תורת המשפט הממון אינו שייך לפלוני – התורה לא החילה לגביו דין של 'לא תגזול'.
דעת הרי"ף בתיקו
הרי"ף בסוגייתנו התעלם מספיקות הגמ' והדבר אומר דרשני. והרי הרי"ף מביא תיקו במקומות אחרים בש"ס וכותב שבכל מקום תיקו דאיסורא לחומרא ותיקו דממונא לקולא, ועוד כתב שבתיקו דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע.
מבאר קצה"ח (קנה ס"ק ג) את סיבת התעלמות הרי"ף מספיקות אלו – בגמרא כאן אביי הוא המקשן ולשיטתו מותר לסמוך למיצר אם אין בורות לשכנו. ובא אביי לברר כאן מה הדין כאשר ישנה התחלה מסוימת, ובפשטות כאשר התחיל הכנות לאוצר הרי הפך את האוצר ל'עשוי לבורות', ששם אומר רבא שחייב להרחיק אפילו אם הניזק עוד לא קיים. אך לדידן דקיי"ל כרבא, אין שאלה שחייב להרחיק.
קדם הרפת
השו"ע (קנה, ג) כתב כדברי הרמב"ם שאם קדם בעל העליה וגילה דעתו שרוצה לעשות למעלה אוצר יכול לעכב את התחתון מלפתוח רפת, אך אם קדם התחתון לא יכול העליון לסלקו. שואל על כך הנתיבות (ביאורים ס"ק ב):
קשה, אמאי לא בעי הש"ס [ב"ב כ' ע"ב] ג"כ לענין קדימת הרפת, שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת, כגון שתיקן בה אבוסים וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת, ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס זה הבהמות, אם זה מיקרי קדם הרפת או לא.
כלומר, מדוע לא מבררים את הספק מהכיוון השני, והוא שהתובע הוא התחתון והנתבע הוא העליון, כך שלא יוכל לפתוח אוצר לאחר הרפת ובזה להכריח לסלק את הרפת.
ותשובתו שאכן אם יקדם הרפת, ואפילו רק ברמת ההכנה של החדר, ולא בהכנסת הבהמות עדיין יחשב זאת להקדים בהיתר משום 'דירה שאני'. אמנם למעשה מסיים בצ"ע משום שלא ראה עוד מתייחסים לשאלה זו בפירוש.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
