ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
ומכאן נבוא לעיין במלאכת החרישה בנוגע לשנת השמיטה.
ד' לאוין
התורה מצווה אותנו לשבות בשנה השביעית אך איננה מרבה בפירוט הציווי להורות כיצד שביתה זו באה לידי ביטוי. הפירוט המפורש היחיד הוא בנוגע לד' לאוין העומדים כל אחד בפני עצמו:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
האיסורים הם: א. לא תזרע. ב. לא תזמור. ג. לא תקצור. ד. לא תבצור. ועל פניו לא מובן מדוע נכתבו במפורש זמירה ובצירה. ונראה את ביאור עניין זה בלשון חז"ל (מו"ק ג, א):
מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב.
כלומר, הפירוט המדוייק והמקוצר של ד' מלאכות אלו בלבד בא ללמדנו שדווקא מלאכות אלו נאסרו בשביעית ולא מלאכות אחרות. אמנם, הגמרא שם מביאה משניות וברייתות בהן יש רשימה של שמלאכות שדה רבות שנאסרו בשנה זו, אך נראה ממסקנת הדברים שתוקף איסורי אותן המלאכות הוא מדרבנן.
חרישה
מה הדין בנוגע למלאכת החרישה? על פניו יש לשייכה לשאר המלאכות שאינן אסורות כי אם מדרבנן. אולם בנקודה זו יש הבדל בין החרישה לשאר המלאכות.
בפרשת כי תשא אומרת התורה (לד, כא):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
מהי כוונת התורה בציווי 'בחריש ובקציר תשבות'? נחלקו בזה התנאים כפי שמופיעה במשנה בשביעית (פרק א, משנה ד):
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
לדעת רבי עקיבא המילים 'בחריש ובקציר תשבות' אינן נצרכות ללמד על שבת משום שהפסוק כבר אסר זאת במקום אחר 'לא תעשה כל מלאכה', ואף בשביל לאסור מלאכה בשמיטה אין צורך במילים אלו שהרי אמר הכתוב 'שבת שבתון יהיה לארץ'. וא"כ, לשם מה נצרכת מלאכה זו? עונה תנא קמא הוא רבי עקיבא, כפי שמבואר בגמרא במו"ק (בסוגיא הנ"ל), שיש חיוב של תורה להוסיף זמן בסוף השנה השישית בו יש להמנע ממלאכות האסורות בשביעית עצמה. וכן יש להוסיף זמן בתחילת השנה השמינית (ראשונה לסבב השמיטה) בו אסור לאכול את מה שגדל בשביעית אע"פ שנאסף בשמינית. וא"כ נראה שביחס לחרישה דעתו שהיא אסורה מדאורייתא.
[וראה בפירוש 'משנה ראשונה' שביאר שא"א לומר שהתוספת המדוברת היא ביחס לשבת בראשית משום שגם אם תקח יום שלם של תוספת אין שום תועלת בחרישה או בקצירה. רק במשך תקופה ארוכה יש ערך למלאכות אלו, ועל כרחך מדבר על שביעית].
מאידך, דעת רבי ישמעאל היא שהפסוק מדבר על שבת בראשית וכפי הבנת פשט הפסוקים. ולשיטתו אכן אין חיוב של תוספת שביעית. אך ביחס למלאכת החרישה בשביעית עצמה אין אנו יודעים את דעתו.
מח' אמוראים
הגמרא במו"ק (ג, א) מביאה מח' אמוראים בשאלה האם לוקים על חרישה או לא.
עיי"ש בראשונים
דברי הרמב"ם
בדברי הרמב"ם ישנה מבוכה. מצד אחד כתב (א, א):
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ולכאורה נראה שהבאת הפסוק כאן היא לצורך ביסוס המצות עשה דאורייתא, וא"כ עולה שחרישה אסורה מדין תורה, ולכל הפחות בעשה.
אך מאידך כתב בהלכה הבאה:
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
מהלכה זו עולה שאיסורי תורה יש רק על ד' מלאכות הנ"ל, וחרישה איננה בכללן, והדברים מפורשים עוד יותר בהלכות הבאות (ג-ד):
וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
בהלכות אלו כ' הרמב"ם במפורש שאיסור חרישה הוא רק דרבנן בלבד, ולוקה עליו מכת מרדות, ובהדגשה 'מדבריהן'. מהו אם כן תוקף איסור חרישה בשביעית – דאורייתא או דרבנן?
הסברים ברמב"ם
הסבר פשוט כותב המנ"ח (קיב) עפ"י הבנתו ברמב"ם שחרישה היא איסור עשה בלבד, וכפי שהזכרנו לעיל. וכנראה מסיבה זו הובא הפסוק על חרישה בהלכה א המדברת על מצוות עשה. והעובר על חרישה לוקה מרדות והוא עונש דרבנן, ולא מלקות כמו על לאוין דאורייתא.
שיטת מהר"י קורקוס וכן שו"ת רדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קצו [אלף תקס]) היא שיש חרישה האסורה מדאורייתא ואליה כיוון הרמב"ם בהביאו את הפסוק בהלכה א. ויש חרישה האסורה מדרבנן. האסורה מדאורייתא היא חרישה המטיבה עם הגידולים. לעומתה, ישנה חרישה המכינה ומטיבה את הקרקע עצמה והיא אסורה מדרבנן, ולפי חלוקה זו יש להבין את הפסקים השונים ברמב"ם. הרדב"ז מוסיף שישנה גם חרישה לצורך חיפוי זרעים והיא אסורה מדאורייתא.
דעת פאת השולחן (בית ישראל א, ס"ק א) שהחרישה היא דרבנן והפסוק מדבר על קצירת העומר בשנה השביעית, דהו"א שיהיה אסור, קמ"ל דמה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר בשמיטה שהוא מצווה ולכן יהיה מותר,. אך אם נאמר שחרישה היא דרבנן קשה, שכן הרמב"ם פוסק את רבי ישמעאל שדין תוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני (שו"י ג, א), וכשם שהל"מ התירה חרישת עשר נטיעות צעירות, ממילא שמעינן שחרישה עבור אילנות זקנות אסורות, בתו"ש וכ"ש בשביעית עצמה. ואם כן, יוצא שחרישה אסורה מדין הלמ"מ והוא בפשטות דאורייתא?! אלא מבאר פאת השולחן לשיטתו של הרמב"ם שהלכה למשה מסיני נחשב דברי סופרים כמו שכתב בשרשי המצוות.
מדברי הרב בקונ"א (ב, אות ב) משמע שסובר אף הוא שחרישה בדעת הרמב"ם היא מדרבנן בלבד. אמנם ראוי להחמיר כשאפשר. ובמקום הדחק והפסד אפשר לסמוך שהוא דרבנן. וסיבת הבאת הפסוק ע"י הרמב"ם היא בכדי ללמד שהשביתה בשביעית היא רק ממלאכות הקרקע ולא מכלל המלאכות.
עוד כתב הרב זצ"ל (קונ"א ה) לבאר שלשון 'לצורך קרקע' ברמב"ם היא לאו דוקא, אלא כל חורש אסור. ומש"כ כנ"ל הוא משום שנקט יחד עם חופר והוא בדווקא. שכן בעי לאפוקי חופר לצורך בתים או כיסוי דם שמותר. ולכך כ' לצורך קרקע. אך אם היה כותב חופר לצורך קרקע וחורש, הו"א שיש חומרא בחורש, שאפילו למקרים רחוקים כגון כיסוי הדם יהיה אסור ולכן נקט בסוף המשפט באופן שהצורך קרקע יהיה קאי לתרוויהו.
הסבר מחודש אומר הרב וייטמן על יסוד דברי חזו"א. מהותה של חרישה היא הכנת הקרקע לזריעה ולכן היא צריכה להיות התחנה האחרונה קודם הכנסת הזרעים. אך חרישה שאיננה אלא עבור טיוב הקרקע מותרת מדאורייתא. והפסוק שהביא הרמב"ם עוסק בחרישה שהיא לצורך זריעה ולכן אסורה מדאורייתא. ושאר חרישות הן לצורך אחר שאסורות רק מדרבנן.
שיטת רמב"ן
הערה נוספת בסוגיא זו הנוגעת לכלל עבודות השביעית מביא הרב על יסוד דברי הרמב"ן. הרמב"ן ביאר את המושג של שבות בשבת כמגמת השבת הכוללת, וממנה מתפרטים האיסורים השונים. ויתכן ואדם לא יעבור על לאו מסוים כזה או אחר אך בפועל יבטל את השביתה הכוללת של השבת. נראה את לשון הרמב"ן (ויקרא כג, כד) אותה הריטב"א – 'וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.' וכ"כ רמב"ן:
שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה...וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל.
העולה מדבריו הוא שמי שבשביעית עובד בשדהו כדרכו במלאכה כלשהיא שאינה מד' המלאכות האסורות מדאורייתא הרי הוא מבטל מצוות עשה מדאורייתא. כך שגם החורש יתכן ועשייתו היא ביטול דאורייתא.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
