ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
לאחר בירור מושגי היסוד של היתר דבר האבד במועד, ניגש לברר מעט את מושגי היסוד של דבר האבד בפרקמטיא. הגמרא העקרונית בסוגיא זו אומרת כך (י, ב):
ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא אסור. אמר רבי יוסי בר אבין: ובדבר האבד - מותר.
שתי שאלות מרכזיות עולות בקריאת גמרא זו: א. מה נכלל בפרקמטיא האסורה ומדוע? ב. האם יש הבדל בין פרקמטיא לסתם דבר האבד? ואם כן מהו?
טעם האיסור
ראשית, בנוגע לטעם האיסור בפרקמטיא מצינו ברבותינו שלושה כיוונים. הראשון נכתב בקצרה כמה פעמים בכתבי הרא"ש (על המסכת, ותוס' הרא"ש) אך באריכות יתר בתשובותיו (שו"ת הרא"ש כלל כג סימן ד):
ולענין הלואה בחול המועד אף על פי דדמי הלואה לפרקמטיא אינו דומה לגמרי. כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשויי הדקדוק של מקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב, וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער ואם ימכור במועד לפעמים שמוכרה בפחות ממה שקנה ואיכא צערא. אבל במלוה ברבית שמחה היא וגם ליכא טרחא כולי האי והילכך הקלו בה והתירו על ידי שמוציא הריוח של אותה השבוע במועד יתר על מה שהיה מוציא אם לא היה לו זה הריוח. ומה שכתוב במנהגי ה"ר מאיר ז"ל שלמערופיא שלו היה מלוה בחנם אותה שבוע כדי שלא יסורו ממנו ודבר האבד מותר מאחר שחושב אותו דבר האבד, לא ידעתי ל ה היה מלוה בחנם אפילו בשכר מותר כמו שיירא העוברת.
לדעת הרא"ש עולה שאיסור פרקמטיא במועד הוא משום טירחה יתירה. לעומת זאת, יש את דעת הרב המגיד (יו"ט ז, כב) שטעם איסור פרקמטיא במועד הוא כבשבת – משום שמא יכתוב. ודעת הריב"ש (שו"ת ריב"ש, שנב) שהוא משום זלזול במועד.
המקורות לגדרי האיסור וההיתר בפרקמטיא
בגדרי דבר האבד במועד מצינו בגמרא הן בבלי ירושלמי כמה מימרות שונות ושיטות שונות בדברי רבותינו הראשונים המסדרות את כל הגמרות באופנים שונים. נביא את הגמרות המרכזיות.
הגמרא הראשונה היא הגמרא דלעיל.
הגמרא השניה היא בדף יא (עמוד א) האומרת:
בדיתא לבאי כוורי. אזיל כולי עלמא צוד, אייתו כוורא. שרא להו רבא למימלח מינייהו. אמר ליה אביי: והא תנן: כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד - כובשן! אמר ליה: כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו, ואי שביק להו פסדי - כפרקמטיא האבד דמי, ושרי. ואיכא דאמרי: שרי להו רבא מיצד, מיזל, אייתויי, ומימלח. אמר ליה אביי: והא אנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן תנן! אמר ליה: הני נמי מיתאכלי אגב איצצא. כי הא דשמואל עבדו ליה שיתין איצצי, ואכל.
מקור שלישי הוא הירושלמי (מו"ק ב, ג):
ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא. הוה ידע דשיירתא מיעול ומיזלא עיבידתיה. א"ר מנא אין ידע דלא מיזבן והוא פחת מן אגרא יזבין ואי לא לא יזבין. א"ר יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא אין ידע דלא מזבין והוא פחת מן קרנא יזבן ואי לא לא יזבן. ר' יונה ור' יוסה הורון בהדין לסוטה שרי מזבנתיה במועדא לצורך המועד. ר' יצחק בי ר' לעזר מפקד לר' הושעיה בי ר' שמי דהוה פרוש אין את ידע דאת מזבן ואילפא מורכא לך ואת אתי משתי גבן זבין ואי לא לא תזבין. ר' יונה בוצריה הוה ליה ספרין שאל לר' הונא מהו מזבנתין במועדא א"ל מחדי את מועדא שתי את קינדיטון.
שיטת מניעת רווח אסורה
תוס' (י, ב ד"ה ובדבר) כותב שהגדרת דבר האבד בפרקמטיא הוא הפסד בקרן עצמו, אך לא להרויח כ"כ אינו דבר האבד ואסור. וצריך ביאור מה הכוונה בלא להרויח כל כך, משמע שלהרויח כל כך מותר?!
ריטב"א כתב בשם התוס' שהפסד מתיחס לקרן ושכר עמלו. וכנראה ש'רווח כל כך' הוא רווח מעבר לקרן ועמל. אך תוס' שם ממשיך ואומר שלא רק רווח אסור, אלא גם קניית סחורה שכעת במועד הינה זולה אך לאחר המועד תתייקר – אסור.
היינו שבמועד אסורה פעולה שתכליתה ניצול רווח אפשרי. מקור שיטה זו (עפ"י תוס' רא"ש) מבוסס על המשניות בפרק שני (יא, ב) המתירות המשך עבודה למי שהתחיל להפך זיתיו וכד', וכן מהגמרא (י, ב) שמתירה כבישת תמרים, וכן על הירושלמי שאמר: "אין ידע דלא מיזבן והוא פחת מן אגרא יזבין ואי לא לא יזבין". כלומר, אם אתה יודע שלא ימכר והסחורה תפחת מן הקרן – תמכור. ואם לאו – אל תמכור.
אך עדיין צריך לברר בדעת התוס' מדוע ביחס למניעת רווח אין היתר לעשות מסחר. וכנראה שלומדים זאת מהיתר רבא לדגים שנצודו דווקא לשם אכילה. וכן היא דעת הרמב"ן (פסקי חוה"מ). כך מבואר בקרן אורה.
אמנם, עוד הוסיף התוס' שמותר לקנות במועד אם חושש שאחר המועד המחירים יוזלו. ומה טעם יש בזה? הרי אין בזה אלא מניעת רווח ולא הפסד של הקרן? וגם כאן נראה שסובר כרמב"ן. הרמב"ן כתב שמדברי הירושלמי שהתיר לקנות מהשיירה העוברת אנו למדים שמותר לקנות לצורך שימושו האישי. וז"ל:
אבל אם הוא צריך לעבדים ובהמות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותן, ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא, מותר לו ליקח מהן שהוא כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר האבד הוא לו, הרי הוא כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר. אבל להשתכר במקחו ודאי אסור.
פרט נוסף שכתב הרמב"ן הוא שבדעתו של האדם לקנותו בכל מקרה, והסברא בזה היא שכיון שכבר יש צורך ממשי לאדם, אזי המנעות מקנייה תחשב עבורו כהפסד (ועל יסוד מה שכתב בעצמו דבדבר אבד אזל' לפי מה שחושבין בני אדם).
שיטת מניעת רווח מותרת
גם הרא"ש כתב שהולכים אחר הקרן, ועוד כתב שאפילו אם יש לו מה יאכל אלא שרוצה למכור על מנת לשמוח יותר במועד – מותר. אמנם, כתב עוד כתב שלמדנו מהירושלמי שהתיר לקנות משיירה שאם יש הזדמנות לעשות עיסקה בזול במועד ואחר כך יתייקר – מותר. משום שמניעת רווח היא כהפסד. וכן כ' ראב"ד שמניעת רווח הוא כהפסד. ומאי דקשיא מהא דרבא שרי הדגים רק לאכילה, הוא משום דהתם מיירי במציאה שאינה לפרנסתו ולכן לא יגרע באם לא ירוויח מזה. אך בדבר שהוא עיקר פרנסתו שרי. ועוד אפשר לתרץ שמו"מ מותר בהרווחה משום שבפרקמטיא אין מלאכה ואין טירחה, משא"כ במליחת דגים. ועיין ברמב"ן שדחה דברי הראב"ד בקושיות רבות.
שיטת מצוי בידו
לעומת שתי שיטות אלו, יש את דעת הי"א המובאת בריטב"א (י, ב ד"ה ובדבר האבד) המרחיבים את מושג דבר האבד בפרקמטיא יותר מהקודמים. הם טוענים שהמקור לתוס' ורמב"ן שדבר האבד הוא דווקא בהפסד הקרן הוא מהירושלמי, ואילו בבבלי אינו מוזכר. ויותר מכך, במקרה של צידת הדגים התיר להם רבא למלחם משום דבר האבד, וזאת אע"פ שהדגים אינם הפסד קרן כיון שהם הפקר! אלא מכאן נלמד שאם כבר הגיע לידו קרן אפילו מן ההפקר, מותר לטרוח בהם ואף אם רק כדי להרוויח. ומה שבירושלמי משמע דרק הפסד של קרן מקורית מתיר – אין הלכה כירושלמי.
השיטה המחמירה
תוס' הנ"ל הביא את דברי ר' יוסף שהחמיר ואסר לקנות יין במועד אפילו אם ייתקר אחר כך. ודבריו צריכים הסבר, מה טעם נאסור את הקנייה?
ע"כ צריך לומר, שודאי אין מדובר בקנייה רק לצורך המועד, דאז ליכא מאן דפליג דשרי. אלא מיירי בקנייה שעיקרה לצורך שימוש עצמו, וכמו שהתירו תוס' ורמב"ן. ועל זה חולק ר' יוסף, ואוסר בטענה שאין זה נקרא דבר האבד, שכן רק הפסד הקרן נחשב דבר האבד ולא אחר. ואולי למד מן הירושלמי שמא שהתירו הוא רק במצב שלא יהיה לו הדבר כלל אחר כך, וזהו הפסד של גוף הדבר, אך העלאת מחיר אינה נחשבת כדבר האבד.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
