ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בכל סוגיא אנו משתדלים לברר מהו המקרה המדויק עליו דברו ומה הדין בו, ולאחר מכן ברור הטעם והמקור. בסוגיא זו המקרה והדין ידועים, ובאופן כללי מוסכמים, ועל כן העיסוק מתמקד רק בחלק של טעם ומקור הדין. וכך אומרת הגמ':
אמר ר' יוחנן, שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים: מנין לחזקה ג' שנים? משור המועד, מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות - נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין - נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח.
על פניו הלימוד משור המועד אינו ברור, שהרי ספירת הנגיחות מלמדת על אופיו של השור, שכבר א"א להתייחס אליו כאל שור תם. אך אכילת הקרקע אינה התנהגות אלא מצב נתון. וא"כ כיצד לומדים משור המועד לחזקה בקרקעות?
בטרם נבוא לביאור השאלה על פי שיטות הראשונים יש לעיין בהמשך הגמ'. מיד לאחר הצגת יסוד הלימוד משור המועד שואלת הגמ' שאם אכן לומדים ממנו אזי יש לקבוע את החזקה בקרקע רק לאחר שמלאו ארבע שנים. וזאת בהקבלה לשור המועד שאינו משלם נזק שלם עד הנגיחה הרביעית. וגמרא זו צריכה ביאור שכן מן הסתם שלא התכוונו ללמוד את כל הדינים משור המועד אלא עניין מסוים. אך מהו אותו עניין מסוים?
בדבר שאלה זו מוצאים בדברי רבותינו הראשונים שני כיוונים מרכזיים, המובאים מחד ע"י בעלי התוס' ומאידך ע"י הרמב"ן וסיעתו.
שיטת בעלי התוספות
כתב תוס' על שאלת הגמ' (כח, א ד"ה עד):
תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אף על גב דמילתא בלא טעמא הוא.
נבאר דבריו – העניין המסוים אותו שייך ללמוד משור המועד לקרקע הוא כלשון הביטוי המפורסם - 'המקרה לא יתמיד'. והיינו שכאשר רואים פעולה החוזרת על עצמה כמה פעמים, וניתן לתת לפעולה הסבר הגיוני, הרי לנו שאין לראותה כעניין מקרי אלא כנוהל. ולכן שור שנגח ג"פ מוחזק אצל סביבתו כמועד ועל בעליו להתייחס אליו ככזה. ובאותה מידה בקרקע. אין כאן התבוננות רק על מצב ההחזקה אלא על התנהגותו של המר"ק. אם רואים ששותק במשך שלוש שנים הוחזק אצל סביבתו שהתנהגות זו תחזור על עצמה וימשיך לשתוק גם להבא.
וכאן יש לחדד, ואם ימשיך לשתוק להבא, אז מה? מה הוא מלמדנו? על כך אומר התוס' בשני מקומות נוספים בסוגיא (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה, ובדף כט, א ד"ה שתא) ששתיקתו זו מלמדת שהוא מכר או נתן במתנה, ולכל הפחות מחל על החיוב הממוני כלפיו. וממילא היוצא מכאן הוא שאיכות התפיסה של המחזיק החדש הוא בגדר של וודאות, שיש ראיה על המכירה משתיקתו החוזרת של המר"ק.
אך אם כן, יש צורך להסביר את המשך מהלך הגמרא - א. מה ההוו"א לומר שיצטרכו שנה רביעית, הרי הלימוד היה ששלוש יוצר חזקה? ב. הגמ' מעלה כהוו"א שאפילו ללא טענה מצד המוחזק – החזקה תופסת. ומדוע שיועיל? היכן הוודאות של המכירה אם אין טענה?! ג. הגמ' משווה בין העדאה בפני בעל השור לבין מחאה בפני המחזיק, ויש הו"א שמחאה שלא בפני המחזיק לא תועיל משום שבשור המועד לא מועילה עדות באופן זה. ויש להקשות, הרי כל מה שלמדנו משור המועד הוא רק בנוגע להגיון העמוד ביסוד המקרה ולא שייך כלל לפרטים, ועוד קשה מעצם ההשוואה שהרי מחאה מבטלת חזקה והעדאה יוצרת חזקה?!
על שאלות אלו עונה התוס': א. שבהווה אמינא המקשן חשב שהלימוד אינו מסברא ולא נוגע להגדרה היסודית אלא למציאות דינית העולה מכך, וזאת כקבלה בידיהם אף אם אין טעם להשוות. ואם כן, שהלימוד הוא על הנפק"מ המעשית, יש להשוות אף את דיני מוחזקות בקרקע (כח, א ד"ה עד). ואמנם בשלב התשובה הגמ' מבררת שאכן הלימוד הוא מכח סברא, ועל כן אינם דומים לחלוטין.
ב. ובהמשך לכך, הגמ' אומרת 'איהו לא טען אנן טענינן ליה?!' והיינו שאין הכוונה שבאמת יש וודאות כשאין טענה, אלא מבררים אולי השתיקה מלמדת על מחילה מצד המערער, ובמחילה אין צריך לטענה. קמ"ל שהסבר זה איננו הגיוני דיו, ואין סיבה לטעון טענה רחוקה כ"כ (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה).
ג. תוס' (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה) מבארים שהלימוד אכן נובע מהמישור הראייתי, אך כאן הגמרא רוצה ללמוד על דרכי העברת מידע – האם כשם שבעדות לא סומכים על 'קול' כך גם במחאה לא נוכל לסמוך על 'קול' ויחוייב המוחה למחות דווקא בפני המחזיק? וקמ"ל הגמ' שבעדות השור הוא גזירת הכתוב, אך במחאה הוא מסברא שהקול ידיע עד המחזיק משום 'דחברך חבר אית ליה'.
שיטת הרמב"ן
לעומת זאת נצבת שיטת הרמב"ן (כח, א ד"ה משור המועד) שכתב:
משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד.
לשיטתו, הולכי אושא אינם סוברים שיש ראיה כלשהיא מהחזקת המחזיק, אלא רק הוא הפיכת המוחזקות. עד ג' נגיחות היה השור מוחזק כתם, ולאחר ג' נגיחות מבחינת סובביו הוא מועד ועל כן משתנה דינו. וה"ה גם בעניין החזקת קרקעות, לאחר ג"ש הופך המחזיק להיות מוחזק.
וממילא שאלות הגמרא מתבארות בקלות יותר, שכן אין את מימד הסברא והוודאות של המחזיק, אלא רק כללים מתי החזקה מחליפה צד.
א. הגמ' עצמה אומרת במפורש 'נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד' ומשמעו רק שינוי צד. ולפי זה מובן מדוע יש הו"א של שנה רביעית, שכן אולי יש רק יציאה מהחזקת המר"ק, שכעת העולם כבר לא רואה אותו כבעלים, אך אולי גם את המחזיק הנוכחי לא רואים כבעלים עד השנה הרביעית? קמ"ל שלא.
ב. ההוו"א שאפילו ללא טענה יועיל מובנת, משום שאם למדנו משור המועד ששלוש שנים משנות את המעמד, יש לומר שהוא הדין גם בשנות חזקה, שאחר שלוש שנים בעיני העולם יראה הדבר כאילו הבעלות עברה צד. וקמ"ל שההסתכלות איננה משתנה אלא אם יש גם טענה עמה.
ג. בנקודה זו אכן אין הבדל בין רמב"ן לתוס', משום שהדיון הוא אודות התועלת שבמחאה כאשר איננה בפני המחזיק. וקמ"ל שחברך חברא אית ליה, והמחאה תבוא מכל מקום.
מחאה וחזקה
ובנוגע לשאלה מדוע הגמ' שואלת ממחאה והרי אנן בחזקה עסקי'? שאלה זו נשאלה ע"י הראשונים והם מביאים שרש"י שאל זאת ובפירושו תירץ. וכך כתב הריטב"א (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה):
קשיא לן דאנן חזקה מדמינן לשור המועד דתרווייהו מפיקי מחזקה קמייתא ולפיכך הוה ליה למינקט חזקה ולא מחאה דאתיא לאוקומי בחזקה קמייתא, ורש"י נשמר מזה ופירש דמחאה דמיא להעדה טפי דתרוייהו אתו כדי להזהיר לחבירו זה על שמירת שורו וזה על שמירת ראיותיו.
והיינו שעניינה של המחאה דומה להעדאת בעל השור, שבשניהם המכוון הוא לעורר את נדרש לכך לזהירות יתירה, זה בשורו וזה ובראיות על בעלותו בקרקע. וממשיך הריטב"א:
...אבל יש לצרף על הפירוש מה שכתב הר"י ז"ל ובתוס' דכיון דחזקה תלויה במחאה הרי הם כדבר אחד ושפיר פרכינן ממחאה כאילו פרכינן מחזקה וכיון דמחאה היא לשמור ראיותיו כמו שהעדאה היא לשמירה שפיר פרכינן, דדינא הוא דתהוי זו כזו.
מוסיף הריטב"א עניין נוסף לבאר את ההשוואה והוא מש"כ התוס' שחזקה ומחאה הם בעצם עניין אחד, שהאחרון מוביל אל הראשון, ועל כן אפשר להקשות ממחאה ולא מחזקה.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
