ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא הבאה נעסוק במושג 'הודאת בעל דין', ונפתח פתח להבנתו. בעז"ה.
הגמ' אומרת (לג, א):
קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמר: אנא קריבנא טפי, וההוא גברא אמר: אנא קריבנא טפי, לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי, אוקמה רב חסדא בידיה. א"ל: ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא, אמר: זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא? אמאן קא סמיך מר? אהאי, הא קאמר: דאנא מקרבנא טפי. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, כיון דאודי - אודי.
מספר שאלות עולות בהתבוננות בסוגיא זו, ונתמקד בחלקן. השאלה הראשונה והכבדה היא בדבר סברת רב חסדא. כיצד התיר למחזיק להשאיר את הפירות אצלו והרי הוא הודה בעצמו שהפירות לא שייכים לו באמת אלא לרב אידי בן אבין?
עונה על כך הרשב"ם (ד"ה אהאי):
אהודאת פיו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר והא איהו דאמר עד השתא אנא קריבנא טפי ואכל פירות בדין כל דאלים גבר וזה שמודה עכשיו הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו אף על פי שלא זכית בו מן הדין.
אך דבר זה קשה משום שהגמ' מתייחסת לדברי המחזיק כמודה ולא כנותן מתנה, וממילא להודאתו יש עוד נפק"מ והיא תשלומים על ההנאה שקיבל בעבר. וא"כ כיצד יכול להמשיך ב'גזלתו'? ועוד, כיצד יענה לטענת אביי ורבא?
מהות הודאת בעל דין
בכדי להבין את המחלוקת נעיין במחלוקת מפורסמת בדין הודאת בעל דין כפי שמביאה קצות החושן (לד, ס"ק ד). השאלה המרכזית שנידונה שם היא: מהי כוחה של הודאת בעל דין?
בתחילה מביא קצה"ח את שיטת מהר"י בן לב, אשר סובר שאכן לא ניתן לומר על הודאת בעל דין שהיא ממש נאמנות, וזאת משום שבהודאה זו האדם בעצם מעיד על עצמו. והרי קיי"ל שאדם פסול להעיד על קרוביו בין לזכות בין לחובה. וכל אדם הרי קרוב הוא אצל עצמו, וממילא הרי הוא פסול לעדות עצמו בין לחיוב בין לפטור. ואם כן, חוזרת השאלה – כיצד מאמינים להודאת בעל דין ומחייבים אותו?
ועל כך עונה מהריב"ל (כפי הכתוב בקצה"ח):
דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה, כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאילו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו.
כלומר, אדם יכול להשית על עצמו חובות חדשים, וזה בעצם מה שפועלת הודאתו – חיוב חדש. והחידוש הוא שאע"פ שלא אמר לשון התחייבות או מתנה, נחשבת הודאתו כאילו אמר כן.
אך דעת קצה"ח עצמו שאין הדבר כן, מכח כמה קושיות כבדות שמקשה על כך עיי"ש באורך. ועל כן כתב קצות החושן שהודאתו היא אכן מדין נאמנות, וזהו חידוש של תורה:
ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו היינו משום גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו. וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה (ע"ב) שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י, דכתיב (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ. וא"כ כי היכי דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן, משא"כ לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן.
וצריך להשלים את הנקודה, מדוע הודאת בעל דין גוברת על מאה עדים? בס"ק זה קצה"ח אינו עונה אך לקמן בסימן לז ס"ק ט כתב:
א"כ אפילו יש לו עדים שהוא שלו הרי הוא פוסל לכל העדים ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים.
השלכה להסבר רב חסדא
על יסוד שני הצדדים – התחייבות ונאמנות - אומר הגידולי שמואל (לג, א ד"ה תו י"ל) שבזה נח' בסוגייתנו: רב חסדא סובר כמהריב"ל שהוא מדין התחייבות ולכן מחויב רק העץ ולא על הפירות, כיון שרק על זה הודה. אך שיטת אביי ורבא, שעיקר הודאת בעל דין הוא כדברי קצה"ח, שהוא מדין נאמנות וממילא צריך לשלם על כל מה שנהנה מן העץ .
אך עדיין קשה על תליית מח' זו, שאפילו אם הודאתו זו היא התחייבות, הרי היא היתה ביחס לכל היוצא מן העץ ולכן צריך שישלם על הפירות.
ברי ושמא
מתרץ ר' נחום(חידושי ר' נחום פרק ג, אות קעא), שקושי השאלה על רב חסדא מחייב שנעמיד את הדיון במצב של ברי ושמא. והודאת המחזיק אינה חזרה גמורה מטענתו אלא ירידת דרגה ל'שמא איני קרוב יותר'. וממילא העץ צריך לחזור מכח ברי ושמא, אך לא על העבר, שם צריך להביא ראיה.
ואם תשאל הרי סוף סוף הוא גזל, ויש ברי נגד שמא גזילתו. על כך מבאר עוד ר' נחום שאין כאן תפיסת גזילה משום שהיא הגיעה לידו קודם טענת המרא קמא, וזהו גופא החידוש של רב חסדא, שעל אף שה'נגזל' תמיד טען על היותו מרא קמא, כיון שהגדרתו ככזה תלויה בהודאתו של 'הגזלן', אזי רק לאחר ההודאה הוא אכן נחשב למר"ק, וממילא אין כאן תפיסה בגזל. ואין כח להוציא למפרע ללא ראיות.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
