ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- עניני החג
- ספריה
- מועדים
- ביכורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
המשמעות הכפולה הזו של החגים, מופיעה במקרא תמיד כאחת, בלא שתהיה חציצה של דעות מבדילה בין צד אחד של החג ובין צדו האחר. שתי המשמעויות הללו נמצאות תדיר באותם הפסוקים עצמם, באותו דיבור. אכן, במרוצת הדורות היו תמיד גורמים אשר מפני סיבות שונות - מחמת הזמן או נסיבות החיים, נטו להדגיש צד אחד, עד להעלמתו המוחלטת של הצד האחר. לא ייפלא כי במשך שנות הגולה הרבות, כאשר הקשר הממשי של יהודים אל הטבע והחקלאות היה רופף ביותר, הודגש ביתר-שאת היסוד הרוחני-היסטורי של החגים. שלשת הרגלים נעשו כמעט רק מועדי זכרון היסטוריים, בלא כל קשר אל מציאות ארצית.
לעומת-זאת, שיבת עם ישראל לארצו, עם המחאה האנטי-גלותית שהיתה קשורה בה, ועם היסטוריוסופיה של בוסר שנלוותה עמה, כל אלה גרמו לנטיה להפוך את שלושת הרגלים לחגי טבע בלבד. כך קרה שלעיתים אִבְּדו החגים לא רק את משמעותם ההיסטורית, אלא גם את ערכם היהודי ספציפי, והפכו להיות מועדים פסאודו-פאגאניים (=דמוי-אליליים), או חיקויים לאומניים למסורות דתיות (כגון "הבאת הבכורים" לקרן הקיימת, שבה נעשתה המרה רבת משמעות של הקב"ה בישוב היהודי). מכל מקום, כל הפרדה בין שתי המשמעויות, לכל כיוון שהוא, הרי היא במהותה סימפטום לבעיה מעמיקה יותר בחיים היהודיים - לאיבודו של שיווי-המשקל הרוחני בין הצדדים השונים של ההוויה, כאשר השילוב המצוי בהרמוניה במקרא מתערער בתקופה אחרת.
אשר על-כן, היחס בין שתי המשמעויות ושני הפנים של שלשת הרגלים, איננו יחס חיצוני-מקרי בלבד, אלא ביטוי לתפיסה אחדותית של המציאות. לפיכך, יש טעם להבין כל אחד מצדיהם, מתוך ההארה הנובעת מן הצד השני, ועל-ידי כך אפשר לקבל תמונה שלימה של מהות החג.
חג השבועות קרוי במקורות בכמה שמות. מצד אחד הוא מכונה "זמן מתן תורתנו" ומצד שני - "חג הבכורים" (על שום שביום זה מביאים את בכורי קציר החטים לבית המקדש. הקישור המקובל של יום זה עם הבאת ה"בכורים", אינו אלא תוצאה של שוויון השם, ואין לו בסיס מוצק). עם זאת, שמו הראשי של החג הוא "שבועות" (או בלשון חכמים, בשינוי שם שאין עמו שינוי משמעות - "עצרת") לאמור: חג זה הוא השלמה לחג הפסח, כאשר שבעה שבועות לאחר הפסח, חוגגים את חג השבועות. אם להשתמש בביטוי המאוחר יותר: חג השבועות הוא יום העצרת, שהיה ראוי להיות בסופו של חג הפסח. מבחינת תכנם של חגים אלה - שניהם חגי ראשית היבול, כאשר לאחר יגיעותיה וסכנותיה של השנה החקלאית, מגיעים אל הימים בהם אפשר כבר להנות מיבולי השנה. בחג האביב כפשוטו - השעורה החדשה, ואילו בחג השבועות מציינים את זמן בכורי קציר החיטים.
בשני החגים יש, אפוא, מהות ותוכן יסודי אחד: אלה הם חגי הודאה, על שהגענו לראות את תוצאותיהן של ההכנות והעמל של הזמן שעבר למן ראשית השנה. (חג האביב איננו, כמובן, חג "הטבע המתעורר" - שהרי זהו דימוי שיש לו מקום רק במציאות של אירופה, שבה החורף הוא זמן תרדמה, כמעט מוות לצמחיה, ולא בנוף ובאקלים של ארץ ישראל).
שני החגים הם המשך אחד, המתחיל בפסח ומסתיים בשבועות, ויש בהם גם קו עליה מסוים. בחג האביב, בו חוגגים את יבול השעורה הראשון, אין השמחה שלימה עדיין, שהרי לאמיתו של דבר השעורה איננה מאכל אדם. אף-על-פי שניתן לאכול פת העשוי לחם שעורים, הרי זו פתם של העניים שבעניים, פת הנאכלת בזמני רעב ומצוקה 1 , אך בדרך-כלל "השעורים והתבן לסוסים ולרכש" 2 . לחם שבני אדם אוכלים אותו, ואפילו פת קיבר, אינו אלא לחם חיטים. מתוך כך מובן, שגם כאשר יבול השעורה עלה יפה, יש עדיין תקופת המתנה של שבעה שבועות, שבועות שיש בהם עדיין מקום להרבה דאגה ותוחלת, עד להבשלת היבול הראשי - יבול החטים. רק אז יכולה להיות שמחה שלימה - חג העצרת של הפסח.
לשני החגים הללו יש, בד בבד עם משמעותם הטבעית-הארצית, גם משמעות כללית והיסטורית. חג הפסח הוא בעיקר - זכר ליציאת מצרים, חג החרות, ואילו חג השבועות הוא יום מתן תורה. גם במשמעותם ההיסטורית והרוחנית של המועדים הללו יש לראותם לא כשני חגים נפרדים, אלא כהמשך אחד. אף במובנם זה הם חגי ראשית, חגים המבטאים את ראשית חייו של העם היהודי. פסח הוא זמן היציאה ממצרים, שהיא הגדרת העם כמעט רק במובנה השלילי - כשלילתה של ההתבוללות, כשלילתה של גלות מצרים, כשלילת הגדרתם של היהודים כסוג מסוים של מצרִים. בשבועות, לעומת-זאת, קבלת התורה - שהיא הגדרתו החיובית של העם היהודי, קביעת מהותו העצמית, קביעת מטרת חייו והכיוון אליו הוא פונה.
אין היהדות מסכימה למציאות ערטילאית, חסרת גוף, בכל תחום, ועל-כן חייבת הגאולה הגופנית להיות ראשונה. חייב להיות עם יהודי, שיוכל להיות מוכן לקבל את תורת היהדות. אולם יציאת מצרים וכללותו של מושג החירות שבה, הם רק הבשורה הראשונה, הם אביב של תקופה - אין זה אלא חג של "מנחת שעורים". אוי לאומה החייבת להשאר במצב זה של מזון שאינו אלא מזון בהמה. אוי לה לחירות שאין מאחוריה אלא הדחף של "כי ברח העם" 3 , חירות שאיננה אלא שלילתם של אחרים, בלא שיהיה לה תוכן משלה.
לא ייפלא אפוא, כי שבעת השבועות של "ספירת העומר", יש בהם במסורת היהודית דוק של עצבות ושל צפיה לבאות. השחרור הלאומי מעורר בשעתו הראשונה התלהבות, ובתקופתו הראשונה עשויות שמחת ההשתחררות והסרת המועקה החומרית וכל הצדדים הנלווים אליה, להביא להרגשה כי הכל כבר בידינו. אולם לאחר-מכן מתחילים לבוא ימים אחרים - ולאו דווקא ימי צרה ואסון, בהם מתחילים לחוש כי החירות איננה הפתרון לכל הבעיות. החירות היא מתן אפשרות - אבל סמוך מאוד לאחריה מתחילה ההרגשה של "ספירת העומר": היום יום אחד, שניים, שלושה לעומר - השנה היא שנה ראשונה, שניה, שלישית לעצמאות, אבל אלה בלבד אינם מספיקים. אי אפשר להסתפק שנים הרבה רק ביבול המתאים "לסוסים ולרכש". גם האדם תובע את חלקו.
על-כן, עם הספירה הזו, ספירה של אחר החירות, צריכה להתחיל גם ספירה אחרת - ספירה של צפייה, של הכנה לקבלת התורה. שהרי רק עם קבלת התורה מסתיימים חגי הראשית. כאשר העם מקבל את התורה, וכאשר הוא מקבל אותה כתורה - כהוראת דרך חייו, מכאן ואילך יכול הוא להתחיל ללכת בדרכו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
