ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- עניני החג
- ספריה
- מועדים
- ביכורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
המשמעות הכפולה הזו של החגים, מופיעה במקרא תמיד כאחת, בלא שתהיה חציצה של דעות מבדילה בין צד אחד של החג ובין צדו האחר. שתי המשמעויות הללו נמצאות תדיר באותם הפסוקים עצמם, באותו דיבור. אכן, במרוצת הדורות היו תמיד גורמים אשר מפני סיבות שונות - מחמת הזמן או נסיבות החיים, נטו להדגיש צד אחד, עד להעלמתו המוחלטת של הצד האחר. לא ייפלא כי במשך שנות הגולה הרבות, כאשר הקשר הממשי של יהודים אל הטבע והחקלאות היה רופף ביותר, הודגש ביתר-שאת היסוד הרוחני-היסטורי של החגים. שלשת הרגלים נעשו כמעט רק מועדי זכרון היסטוריים, בלא כל קשר אל מציאות ארצית.
לעומת-זאת, שיבת עם ישראל לארצו, עם המחאה האנטי-גלותית שהיתה קשורה בה, ועם היסטוריוסופיה של בוסר שנלוותה עמה, כל אלה גרמו לנטיה להפוך את שלושת הרגלים לחגי טבע בלבד. כך קרה שלעיתים אִבְּדו החגים לא רק את משמעותם ההיסטורית, אלא גם את ערכם היהודי ספציפי, והפכו להיות מועדים פסאודו-פאגאניים (=דמוי-אליליים), או חיקויים לאומניים למסורות דתיות (כגון "הבאת הבכורים" לקרן הקיימת, שבה נעשתה המרה רבת משמעות של הקב"ה בישוב היהודי). מכל מקום, כל הפרדה בין שתי המשמעויות, לכל כיוון שהוא, הרי היא במהותה סימפטום לבעיה מעמיקה יותר בחיים היהודיים - לאיבודו של שיווי-המשקל הרוחני בין הצדדים השונים של ההוויה, כאשר השילוב המצוי בהרמוניה במקרא מתערער בתקופה אחרת.
אשר על-כן, היחס בין שתי המשמעויות ושני הפנים של שלשת הרגלים, איננו יחס חיצוני-מקרי בלבד, אלא ביטוי לתפיסה אחדותית של המציאות. לפיכך, יש טעם להבין כל אחד מצדיהם, מתוך ההארה הנובעת מן הצד השני, ועל-ידי כך אפשר לקבל תמונה שלימה של מהות החג.
חג השבועות קרוי במקורות בכמה שמות. מצד אחד הוא מכונה "זמן מתן תורתנו" ומצד שני - "חג הבכורים" (על שום שביום זה מביאים את בכורי קציר החטים לבית המקדש. הקישור המקובל של יום זה עם הבאת ה"בכורים", אינו אלא תוצאה של שוויון השם, ואין לו בסיס מוצק). עם זאת, שמו הראשי של החג הוא "שבועות" (או בלשון חכמים, בשינוי שם שאין עמו שינוי משמעות - "עצרת") לאמור: חג זה הוא השלמה לחג הפסח, כאשר שבעה שבועות לאחר הפסח, חוגגים את חג השבועות. אם להשתמש בביטוי המאוחר יותר: חג השבועות הוא יום העצרת, שהיה ראוי להיות בסופו של חג הפסח. מבחינת תכנם של חגים אלה - שניהם חגי ראשית היבול, כאשר לאחר יגיעותיה וסכנותיה של השנה החקלאית, מגיעים אל הימים בהם אפשר כבר להנות מיבולי השנה. בחג האביב כפשוטו - השעורה החדשה, ואילו בחג השבועות מציינים את זמן בכורי קציר החיטים.
בשני החגים יש, אפוא, מהות ותוכן יסודי אחד: אלה הם חגי הודאה, על שהגענו לראות את תוצאותיהן של ההכנות והעמל של הזמן שעבר למן ראשית השנה. (חג האביב איננו, כמובן, חג "הטבע המתעורר" - שהרי זהו דימוי שיש לו מקום רק במציאות של אירופה, שבה החורף הוא זמן תרדמה, כמעט מוות לצמחיה, ולא בנוף ובאקלים של ארץ ישראל).
שני החגים הם המשך אחד, המתחיל בפסח ומסתיים בשבועות, ויש בהם גם קו עליה מסוים. בחג האביב, בו חוגגים את יבול השעורה הראשון, אין השמחה שלימה עדיין, שהרי לאמיתו של דבר השעורה איננה מאכל אדם. אף-על-פי שניתן לאכול פת העשוי לחם שעורים, הרי זו פתם של העניים שבעניים, פת הנאכלת בזמני רעב ומצוקה 1 , אך בדרך-כלל "השעורים והתבן לסוסים ולרכש" 2 . לחם שבני אדם אוכלים אותו, ואפילו פת קיבר, אינו אלא לחם חיטים. מתוך כך מובן, שגם כאשר יבול השעורה עלה יפה, יש עדיין תקופת המתנה של שבעה שבועות, שבועות שיש בהם עדיין מקום להרבה דאגה ותוחלת, עד להבשלת היבול הראשי - יבול החטים. רק אז יכולה להיות שמחה שלימה - חג העצרת של הפסח.
לשני החגים הללו יש, בד בבד עם משמעותם הטבעית-הארצית, גם משמעות כללית והיסטורית. חג הפסח הוא בעיקר - זכר ליציאת מצרים, חג החרות, ואילו חג השבועות הוא יום מתן תורה. גם במשמעותם ההיסטורית והרוחנית של המועדים הללו יש לראותם לא כשני חגים נפרדים, אלא כהמשך אחד. אף במובנם זה הם חגי ראשית, חגים המבטאים את ראשית חייו של העם היהודי. פסח הוא זמן היציאה ממצרים, שהיא הגדרת העם כמעט רק במובנה השלילי - כשלילתה של ההתבוללות, כשלילתה של גלות מצרים, כשלילת הגדרתם של היהודים כסוג מסוים של מצרִים. בשבועות, לעומת-זאת, קבלת התורה - שהיא הגדרתו החיובית של העם היהודי, קביעת מהותו העצמית, קביעת מטרת חייו והכיוון אליו הוא פונה.
אין היהדות מסכימה למציאות ערטילאית, חסרת גוף, בכל תחום, ועל-כן חייבת הגאולה הגופנית להיות ראשונה. חייב להיות עם יהודי, שיוכל להיות מוכן לקבל את תורת היהדות. אולם יציאת מצרים וכללותו של מושג החירות שבה, הם רק הבשורה הראשונה, הם אביב של תקופה - אין זה אלא חג של "מנחת שעורים". אוי לאומה החייבת להשאר במצב זה של מזון שאינו אלא מזון בהמה. אוי לה לחירות שאין מאחוריה אלא הדחף של "כי ברח העם" 3 , חירות שאיננה אלא שלילתם של אחרים, בלא שיהיה לה תוכן משלה.
לא ייפלא אפוא, כי שבעת השבועות של "ספירת העומר", יש בהם במסורת היהודית דוק של עצבות ושל צפיה לבאות. השחרור הלאומי מעורר בשעתו הראשונה התלהבות, ובתקופתו הראשונה עשויות שמחת ההשתחררות והסרת המועקה החומרית וכל הצדדים הנלווים אליה, להביא להרגשה כי הכל כבר בידינו. אולם לאחר-מכן מתחילים לבוא ימים אחרים - ולאו דווקא ימי צרה ואסון, בהם מתחילים לחוש כי החירות איננה הפתרון לכל הבעיות. החירות היא מתן אפשרות - אבל סמוך מאוד לאחריה מתחילה ההרגשה של "ספירת העומר": היום יום אחד, שניים, שלושה לעומר - השנה היא שנה ראשונה, שניה, שלישית לעצמאות, אבל אלה בלבד אינם מספיקים. אי אפשר להסתפק שנים הרבה רק ביבול המתאים "לסוסים ולרכש". גם האדם תובע את חלקו.
על-כן, עם הספירה הזו, ספירה של אחר החירות, צריכה להתחיל גם ספירה אחרת - ספירה של צפייה, של הכנה לקבלת התורה. שהרי רק עם קבלת התורה מסתיימים חגי הראשית. כאשר העם מקבל את התורה, וכאשר הוא מקבל אותה כתורה - כהוראת דרך חייו, מכאן ואילך יכול הוא להתחיל ללכת בדרכו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
