 המקורות נערכו בעזרת פרויקט השו"ת.
^ 1. בנושאים אלו דנּו בספר: "אמונה".
^ 2. זוהר פרשת תרומה דף קסא ע"א:
"דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב (משלי ט) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן".
^ 3. לדוגמה בעניין הפסוק (ויקרא יט, ד): אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. דרשו חז"ל (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת קדושים דף נג ע"א): "אל תפנו. אפילו להביט אליהם להסתכל בדמותם אסור". ועוד יש להאריך ואכמ"ל.
^ 4. מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
^ 5. כמובן שישנם גורמים נוספים לעניין, כגון אופן הקדשתו של אלישע לתורה, ע"י אביו. מעשה הקדשה זה לא היה לגמרי לשם שמים. אך כאן משמע שאלמלא התחככותו ברע, היה ניצל.
^ 6. מסכת יומא דף סט עמוד ב
^ 7. רמב"ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ג
^ 8. עי' עוד בחטא הראשון המפורש בתורה, חטא עץ הדעת. שם מצינו שתחילת הפיתוי הוא בטענה שכלית שנגעה האשה בעץ ולא מתה, אך אחר הפרצה בהגיון, תהליך ההשתכנעות של האשה הוא מחוויית החושים: "...וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וכו'". השלב הבא הוא בניית אידיאולוגיה מדוע באמת היה נכון לאכול מהעץ, וכפי שדרשו חז"ל (ב"ר פ"יט אות יב): "א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל - אכלתי ואוכל".
^ 9. מסכת סנהדרין דף סג ע"ב, עי"ש בהמשך הגמ' שלבים שונים של הטמעות החטא: היקשרות מתוך המצאת סדרי התרבות של החטא, מתוך שנתגדלו עליו, ומתוך הזנה רוחנית לאותם כוחות טומאה.
^ 10. סתם "עבירה" בש"ס הוא כינוי לעריות, באשר היא אב לכל התאוות, וע"כ גם אבר התשמיש נקרא: "ראש הגויה".
^ 11. מסכת נדה דף ל עמוד ב
^ 12. ע"כ אפילו תינוק שנשבה ממש לבין הגויים, חייב קורבן חטאת, אך אין קורבן זה לפרטי כל עבירה ועבירה, אלא חיוב ותביעה כללית עליו.
^ 13. וכאן ממשיך את טענתו ששומע את דבריהם ואינו נכשל, ועל הכול עונה המדרש: "כל באיה לא ישובון".
ובנוסח אחר באבות דרבי נתן, הלשון יותר מבוארת (נוסחא ב פרק ג): "אמר להם בטוח אני לפי שאני הולך איני מאזין את דבריהם ולא אכשל במעשיהם. (אמר להם בטוח אני) [א"ל] אעפ"י שאת בטוח אל תלך".
^ 14. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב
^ 15. מסכת ברכות דף נה עמוד א
^ 16. רש"י שם
^ 17. "את" – אפילו רק הולך בסמוך אליהם – יחכם.
^ 18. "רועה" – אפילו שהוא מנהיגם ומדריכם ללכת בדרך ישרה – ירוע.
^ 19. ילק"ש וירא רמז פד
^ 20. רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ו:
"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד...".
ולדוגמה במסכת שמחות פ"ב ה"ח, ועפ"ז ברמב"ם (הלכות אבל פ"א ה"י): "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא".
אמנם לשנאה זו יש גדרים וגבולות, כפי חומרת העבירה.
^ 21. מלכים א פרק כב פס' מג-מה
^ 22. רד"ק שם
^ 23. דברי הימים ב פרק כ לה-לז
^ 24. אם כי פעמים רבות הוויה זו היא בכלל רצון ה'.
^ 25. מה שמצינו בתנא דבי אליהו שעם ישראל קדם לתורה שניתנה לצורכו, הוא כלפי קיום כלל ישראל, שאם אין עם, למי תורה?! – ואז יהיה רצון ה' העליון להציל את העם.
אבל אם ישנו נגע ריקבון באבר מסוים, העלול לסכן את כלל גוף האומה, ודאי שיש לנקוט אפילו באמצעים החמורים ביותר בכדי להציל את כלל הגוף. ומחלל שבת יוכיח, שאחר שעבר על ציווי ה', ופגם, אין מוחלים על כבוד התורה לכבודו. והוא דבר פשוט.
^ 26. עי' סנהדרין לז ע"א. ועי' להלכה פסחים קיג ע"ב ועפ"ז רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ג הי"ד) והשו"ע (חו"מ סי' ערב). הרי שנפסק דלא כרבי זירא, וכמסתבר שיפסק כדעת חכמים.