ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
אחדות ההפכים
מורה דרכנו בשאלה קשה זו הוא מרן הרב קוק זצ"ל. במקומות רבים הוא עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין האדם לבוראו. במאמר 'דעת א־לוהים' הוא לא מקבל את התפיסה הדתית הרווחת, כאילו מדובר רק ביחסי סמכות, יחסי אדון-עבד. הקב"ה לא פונה אל האדם רק "מלמעלה", אלא גם נוכח בתוכו – "מלמטה".
אמונתנו בכך שנבראנו בצלם א־לוהים כוללת בתוכה מפגש עם המידות הא־לוהיות הטבועות בנשמתנו. אהבת ה' אפוא איננה רק כמיהה אל הנשגב הנמצא מחוצה לנו, אלא גם הזדהות עם מי שמופיע אלינו כבעל אותן מידות טובות שאנו פוגשים בעצמנו. מן ההיבט הזה, אנו אוהבים את ה' א־לוהינו דווקא משום שאנו אוהבים את עצמנו. הערצתנו אליו כרוכה בין השאר בהערכה הגדולה שאנו מעריכים את הכוחות הגדולים ואת המידות הטובות שאנו פוגשים באישיותנו. אמונתנו בו אינה מנותקת מן האמון שאנו נותנים בעצמנו, וביטחוננו בו מחובר אל הביטחון שיש לנו בכוחות ובכישרונות שהוא נתן בנו, כשאנו מכירים בכך שמי שנטע בנו את אותם כוחות ממשיך להעניק לנו אותם בכל עת (הרחבנו על כך במאמרנו 'ישראל בטח בה'', באתר 'אסיף').
אמונתנו איננה נבחנת בכך שאנו תופסים את עצמנו כחדלי אישים וחסרי אונים הממתינים באפס מעשה למי שיעשה חיל בשבילנו ובמקומנו. אנו יודעים לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), אבל לא מתוך שחצנות אנושית, אלא מתוך ענווה גדולה, המזדהה בכל לב עם הציווי: "וזכרת את ה' א־לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (שם, יח). אתה הוא העושה חיל, אולם כל כוחך לא בא אלא מה' א־לוהיך (שיחות הרצי"ה עקב, סדרה א, 5). ה'אני' וה'אין סוף' אינם עומדים בעימות מתמיד. ה'אין סוף' מתגלה, באופן חלקי ומצומצם, ב'אני'.
עול מלכות שמיים ואוטונומיה אישית
האם די בכך כדי ליישב את המתח שבין יהדות לבין ליברליזם? – לא נעשה לעצמנו חיים קלים. האישיות האנושית מורכבת מחלקים שונים – חלקים גבוהים, שבהם בא הצד הא־לוהי שבנו לידי ביטוי, וחלקים נמוכים, שבהם שולט ה'אגו' שלנו, עם כל אנוכיותו, קטנוניותו וגסותו. גם החלקים הגבוהים שבנו, עם כל הגדולה שיש בהם, חלקיים ומצומצמים הם אל מול הטוב והקדושה האין־סופיים של מי שנטע אותם בנו.
לצד ההבטחה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), נדרשה גם כפיית הר כגיגית עם איום חריף בצידה: "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). ועם זאת, אדם שחש בתוכו את השאיפה לטוב ולקודש הקיימת בנשמתו, לא אמור לחיות בתודעה של קונפליקט בין האוטונומיה האישית שלו לבין דבר ה'. הקונפליקט בהחלט קיים, אבל בתור מתח פנימי בתוכו של האדם, בין שני קולות המתנגשים באישיותו. ומאחר שהוא מכיר בכך ששאיפות הקודש והטוב הן המבטאות את עיקרה של אישיותו, הוא רוצה להעדיף אותן על פני הנטיות הנמוכות שיש בו. דבר ה' המתבטא בתורה לא נתפס אצלו כמה שבא לדכא אותו. ה'תורה' היא בשבילו 'הוראה' והדרכה כיצד לממש את עצמו בדרך מאוזנת, הנותנת את המקום הראוי גם לחומר וגם לרוח, גם לקודש וגם לחול, ומרימה את מכלול האישיות לחיים של משמעות וסיפוק עמוק.
האם הדבר הזה אפשרי? – ברמה העקרונית, כן. האם הוא מתממש בחיינו אנו? יש מי שזוכה לכך יותר ויש מי שפחות, ואף הרבה פחות. זהו חזון העתיד. זוהי הברית המחודשת שמופיעה אלינו בנבואת ירמיהו: ברית זו לא תהיה "כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, נאום ה'"; אלא "נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה". כתוצאה מכך לא יהיה עוד צורך בכפייה חיצונית, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה'" (ירמיהו לא, לב-לד).
מן העתיד אל ההווה
בכמה מקומות עומד מרן הרב זצ"ל על כך שחזון העתיד כבר מתחיל להתממש. כך באורות הקודש: "בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון הא־לוהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים... ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהייתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא". אבל העולם הולך ונעשה מתוקן יותר. "התבסמות העולם... זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הינם מכוונים מצד עצמם אל הטוב הא־לוהי" (אורות הקודש ב, תקמה).
התביעה העכשווית לתת מקום לאוטונומיה האישית לא צמחה בחלל ריק. "נגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום" (המילה 'אנרכיה' – מהמקור בשמונה קבצים א, קט). האם זה אומר שהגיעה העת להעמיד את האדם במרכז ולסמוך על ההזדהות שלו עם דבר ה' שבקרבו? – לא ולא! עוד רבים הם "חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי". מסיבה זו, "עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהשרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע". וזה מפני שהאשליה שכבר הגענו אל המצב המתוקן גורמת "להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר".
התביעה הליברלית מזהה את השינוי ברוח האדם, אולם מקדימה את זמנה, ואנו נתונים "בתוך כף הקלע": מצד אחד, עוד לא הגיעה העת, ומצד שני "כשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק – לא תצליח". עלינו להכיר במתח הקיים בתוכנו בין הקול ה"דתי" הישן לבין הקול ה"ליברלי" החדש, ולנהל אותו בדרך המתאימה לדורנו. נכיר בכך ש"החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מכיכרי הדת והמוסר עצמם". ובעזרת הכרה זו עצמה "מתאשר עוד ביותר הכוח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו".
היישום המעשי של הבנה זו, כתפיסה חינוכית סדורה, עומד בתשתית של הספר 'אורות התשובה'. ומתוך כך מדריך הרב ש"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא־לוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה". ולכן "רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם... ההוויה כולה, אל קונה, לֵאור באור החיים" (אורות התשובה טו, י).
"ושכנתי בתוכם"
רעיון זה גנוז בפתיחתה של פרשת 'תרומה', הפותחת בציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). בהבנה הפשוטה, ציווי זה מבטא את התפיסה הדתית המוכרת, הדורשת להעמיד את הקדושה ואת דבר ה' במרכז החיים, ולהזיז את אישיותו של האדם אל השוליים. אולם רבי משה אלשיך מביא על כך מדרש מפורסם, שהמקור שלו אינו ידוע: "המשכן, אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם, כמה דאת אמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כי 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'..." (המילים האחרונות מובאות גם בשל"ה, בשער האותיות. וכך מצאנו אצל חסידים, כמו הכלי יקר, ואצל מתנגדים, כמו נפש החיים והמשך חכמה. ועי' שמות כט, מה-מו).
תפקידו של בית המקדש הוא גדול בהרבה מאשר להשכין את השכינה בתוכו כדי להעמיד את הקדושה במרכז החיים שלנו. תפקידו הוא להשרות את השכינה בתוכנו, בתוך ליבנו פנימה. או אז ישכון השלום בין שני היריבים המרים – היהדות והליברליזם, מתוך הכרה בכך שמה שנמצא במרכז החיים הוא 'הא־לוהי שבאדם'. תובנה זו, יש בכוחה להוריד מעט את גובה הלהבות בעימות החריף שיש כיום בין חלקי העם, "והיה המשכן אחד".
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין וראש מחלקת 'אחווה' – לחברה ומשפחה, ב'מרכז תורה ומדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
