ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- משפטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
ההלוואה - חובה גמורה ומצוה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח). אך כאן, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר - "אם כסף תלווה את עמי". דהיינו: אם ברצונך להלוות - תלווה, ורק אל תיקח ריבית; אבל אם אין רצונך להלוות - אינך חייב בזאת כלל. ואכן אומר רש"י בשם חז"ל: "כל אם ואם שבתורה - רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן". תמוה א"כ הדבר: אם כוונת התורה לחייב את נתינת ההלוואה, מדוע נכתבה כאן לשון בלתי מחייבת?
ויכוח ישן הוא בין בעלי המוסר. מהי הדרך הישרה שיבחר לו האדם בקיום המצוות? האם עדיף לקיים אותן מתוך הזדהות או מתוך קבלת עול? יש אומרים, ההזדהות עדיפה, לתת לעני מתוך אהבה ורחמים. "רחמנא ליבא בעי". ויש אומרים: לא כי, אלא הפוגש עני ברחוב יתן לו שתי פרוטות: האחת - להרגיע את רגשי הרחמים, והשניה והעיקרית - לשם קיום המצוה.
דבר גדול מסיק המהר"ל מפראג מפסוק זה. זהו מקורה של הכפילות בהוראת התורה. הניסוח של המצוה בלשון "אם" - המשאיר את הבחירה ביד האדם עצמו - בא לומר לו: מחד גיסא, עליך לדעת שגם המצוות החברתיות והמוסריות הן הן מצוות ה'. ואפילו על החובה החברתית הבסיסית ביותר - "ואהבת לרעך כמוך" - נאמר: "אני ה'!". אך מאידך גיסא לא נכון יהיה אם תתייחס אל הזולת רק כאל אובייקט שאתה נדרש לקיים בו מצוות כאלה ואחרות. עליך לקיים את המצוה הזאת מתוך רגשותיך הטבעיים כאילו לא נצטווית על כך באופן מחייב. ואם תקיים את המצוה רק לשם שמים ללא רגשות אחריות והזדהות עמוקים עם מקבל ההלוואה - לא קיימת את המצוה הזאת בשלמות. העני הזקוק להלוואה - אדם הוא, ולא רק חפץ דומם המהווה אובייקט לקיום מצוות. עליך להרגיש שההלוואה שאתה נותן היא לאחיך, בן עמך - "העני עמך".
עם זאת עליך לדעת שהקב"ה - אשר ברא את שניכם בצלמו ובחר בשניכם כבני עמו - הוא זה שנטע בך את תחושת הרחמים וההזדהות עם סבלו. א"כ אין סתירה בין שני הצדדים: האנושי והא-להי. ההזדהות עם העני היא היא ההזדהות עם דבר ה'. לכן נאמר: "כסף תלווה את עמי " - לא "בן עמך", כי אם "עמי", עם ה' - "את העני עמך" - זה שאתה מזדהה אתו.
את העני עמך (תשס"א)
"אם כסף תלוה את עמי" - מצווה אותנו רבון כל העולם. כאן למדנו את מצוות ההלוואה לעני. אך מדוע תלווה דווקא "את עמי" ולא לכל העולם? מדוע אמרו חכמים: "עמי ועובד כוכבים - עמי קודם"? הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ולא רק על עמו ישראל! ואף אם נבין שיש סדרי עדיפויות בין בן ברית לבין מי שאינו בן ברית, מדוע תינתן תלווה דווקא "את העני עמך" ולא את העני אשר אינו "עמך"? ומדוע הורונו חז"ל: "עניי עירך ועיי עיר אחרת - עניי עירך קודמין"?
בכדי לענות על שאלות אלה, צריכים אנו להעמיק חקר בהבנתה של אהבת הבריות. זו, מאין היא באה? על מה היא מתבססת? ואכן שתי תשובות יש לשאלה זו, וההבדל ביניהן הוא המכתיב את ההשלכות ההלכתיות והמעשיות.
הדרך הראשונה היא הפסימית. אתה - האדם החי עלי אדמות - אין ערך לחייך. אין לך זכות קיום בעולמו של הקב"ה. קיומך על האדמה לא בא אלא מחסד ה' השורה על כל בריותיו. ואף אתה, לך בדרכו של בוראך, ועשה חסד עם זולתך. אהבת הבריות שזהו הבסיס שלה - ניתן לראות בה את ביטולה של האישיות הפרטית. לפי השקפה זו, אף אישיותו של הזולת אין לה ערך משל עצמה, אלא שגדלותה של מידת החסד חופפת על הכל. זוהי דרכו של "אותו האיש" אשר הטיף לעזיבת העם ולנטישת המשפחה, תוך תביעה לאהוב את הכל עד כדי הגשת הלחי השנייה...
אך יש דרך שנייה, דרך אופטימית. דרך זו רואה את האדם הפרטי כאישיות בעלת ערך. לא בחסד הוא חי בעולמו של הבורא, אלא בזכות טבעית, בהיותו חלק בלתי נפרד מן הבריאה אשר עליה נאמר: "וירא א-להים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד". אישיות זו - דווקא מתוך תחושת הערך שלה - הולכת היא ומתרחבת. בתחילה כוללת אישיות מורחבת זו את המשפחה הגרעינית: בן הזוג והילדים. אחר כך מתרחבת היא על המשפחה המורחבת ועל השבט, על הקהילה ועל מקום המגורים. בהתרחבותה הנוספת כוללת אישיות זו אף את העם כולו, ובהתרחבות גדולה יותר - את האנושות כולה, ואף את כל הבריאה. מסירותו של אותו אדם למשפחתו, לעירו ולעמו - לא מתוך ויתור על אישיותו הפרטית היא באה. להיפך, הוא מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד מן היחידה הגדולה אליה הוא שייך. כל התפתחותה ועושרה - התפתחותו ועושרו האישיים הם גם כן. כל אלה שייכים ל"אני" המורחב שלו. ואכן כך מצווה אותנו התורה: "ואהבת לרעך כמוך". אל תאהב את רעך במקום לאהוב את עצמך. אהב את עצמך. הכר בערך עצמך. ואז תגלה ש"רעך" אינו נפרד ממך אלא עצם מעצמך ובשר מבשרך. או אז תוכל לאהוב אותו פשוט "כמוך".
זוהי דרכה של תורת ישראל. "חייך קודמים". אחר כך עליך לדאוג לבני ביתך ולהוריך. אחר כך "קרובו צריך להקדימו לכל אדם... ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת", במעגלי אהבה ההולכים ומתרחבים מן המרכז אל הקצוות. אלא שמי שהנחיה זו לנגד עיניו לא יוכל להישאר ספון בתוך בועתו הפרטית, וחזקה עליו שיזכה להרחיב את אישיותו עד שיחוש את היותו שייך לכל העולם ולכל בריותיו של הקב"ה, אשר הוא טוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו.
אחרי רבים להטות (תשנ"ז)
הציווי ללכת אחר הרוב, הוראה של תורה הוא. ביסודו - אמור הוא בבית הדין. אך מדברי הפוסקים עולה שהדברים אמורים אף בהנהגת הציבור.
אך שני היבטים יש לה להליכה אחר הרוב: האמת והשלום. יש הליכה אחר הרוב המבטאת את החתירה לאמת. מסתבר, כי אותה דעה הזוכה להסכמה רחבה יותר, היא הקרובה יותר אל האמת הא-להית, כפי שהיא נוגעת להלכה ולמעשה. ויש הליכה אחר הרוב המבטאת את החתירה לשלום בחיי החברה. מכיון שיש דעות שונות בין בני האדם, הפיתרון היעיל והנוח ביותר הוא ללכת אחר הרוב; ובכך ייכון השלום בין אדם לחבירו ובין היחיד לבין החברה כולה.
ואכן מצאנו מחלוקת בין פוסקי ההלכה בשאלה עקרונית זו, אם ההליכה אחר הרוב חותרת אל האמת או אל השלום. השלכה מעשית לכך: האם הולכים אחר רוב איכותי, של קבוצה קטנה של חכמים, או אחר הרוב הכמותי, של המון העם?
לא מצאנו הכרעה חד-משמעית בשאלה זו. פעמים שערך האמת גובר, ופעמים שערך השלום גובר. כאשר עומדת על הפרק שאלה של ניגודי אינטרסים - קובע ערך השלום. שם אין אמת אחת מוחלטת שיש לחתור אליה, אלא אינטרסים שונים של אנשים שונים. כאן ההליכה אחר הרוב יכולה לתת כמה שיותר סיפוק לצרכים של כמה שיותר אנשים. אך במקום בו שאלה ערכית עומדת על הפרק - ובה יש אמת א-להית אחת - שם גובר ערך האמת. שם, ההליכה אחר רוב של חכמי התורה היא הנותנת את הקירבה המרבית אל האמת הא-להית האחת. ואז, אף אם חכמי ישראל עומדים בדעת מיעוט מול המון העם, אומרת התורה "לא תהיה אחרי רבים לרעות".
שני ערכים גדולים אלו, של אמת ושל שלום, הם העומדים ביסודו של הציווי "אחרי רבים להטות". ועל שניהם כאחד נאמר "והאמת והשלום אהבו".
תשמטנה ונטשתה (תש"ס)
אמנם אין מצוה מפורשת בתורה לעסוק בעבודת האדמה בארץ ישראל; אבל ערכה של עבודת האדמה נרמז לא פעם בין השיטין של דברי התורה. וכך נאמר בפרשתנו: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספתה את תבואתה". מה שנותן ממד עמוק לקשר שבין האדם מישראל לבין אדמתו - שהיא אדמת הקודש - היא אותה שנה שבה הוא נדרש לעזוב את האדמה. "והשביעית - תשמטנה ונטשתה".
את מה מצווה החקלאי לעזוב? האם את השנה השביעית עצמה? האם אפשר לעזוב את הזמן? אמנם ביטוי דומה מופיע גם בספר נחמיה, כאשר העם כורת אמנה בינו לבין ה' א-להיו ומתחייב: "וניטוש את השנה השביעית" (ראב"ע). אבל גם פסוק זה קשה מבחינה תחבירית! צריך א"כ לומר, שהציווי "תשמטנה ונטשתה" אינו לשמוט ולנטוש את השנה אלא לשמוט ולנטוש דברים אחרים באותה שנה, כאילו היה כתוב: והשביעית - תשמוט ותנטוש בה את מה שאתה נדרש לשמוט ולנטוש: את כספי ההלוואות, את הפירות שגדלו באותה שנה או את הקרקע עצמה.
פרשנים אחרים קושרים את שני הפסוקים זה לזה: בשש שנות המעשה עליך לזרוע את הארץ ולאסוף את התבואה; ואילו בשביעית - תשמטנה - את ארצך - שלא תחרוש ולא תזרע בה, ונטשתה - את תבואתה - שאותה תפקיר ולא תאסוף.
לפי כל הפירושים, מצוות השמיטה - כשמה כן היא - לשמוט, לנטוש ולעזוב את מה שנמצא תחת הידיים: כסף, פירות או קרקע. מדוע מדגישה התורה במיוחד דווקא את ההיבט הזה של השמיטה?
את עומקה של התשובה נוכל להבין דווקא מתוך השוואה לראשיתה של הפרשה. מחזוריות דומה - של שש שנות עבודה ובשנה שלאחר מכן הפסקה של העבודה - רואים אנו גם אצל העבד העברי: "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי". השנה השביעית היא שנת החופש. האדם מישראל, גם אם הוא נמכר לעבד - הוא אדם חופשי, שתפקידו להיות עבד ה' מבלי שעול בשר ודם יחצוץ בינו לבין ה' א-להיו. ה"שפת אמת" מסביר, שזוהי גם משמעותה של שנת השמיטה. לא רק האדם יוצא לחירות ופוגש ישירות את בוראו. גם האדמה יוצאת לחירות דומה. השמטת הקרקעות והפקרת הפירות - יש בה הכרזה גדולה מצד האדם שהחזיק בהם עד היום: אדמה זו - בת חורין היא. לא שלי היא. שייכת היא למי שאמר והיה העולם. רק כפיקדון היא מונחת אצלי, לעובדה ולשומרה.
נטישת האדמה למשך שנה אחת - לא התנכרות יש בה אלא העמקה של הקשר. לא קשר טבעי הוא הקשר שבין אדם מישראל לבין אדמת הקודש. קשר כזה קיים בכל עם עלי אדמות; אבל לא יכול להתקיים בעם ה' היושב בארץ ה'. דבר ה' - העוקר אותנו מן הגלות ונוטע אותנו באדמה - הוא, ורק הוא, מקור הקשר הלא-נורמלי והבלתי טבעי אותו צריכים אנו לחוש כלפי ארץ ישראל, לא רק בשנת השמיטה אלא בכל שש שנות המעשה.
משפטים וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה
התנאים הנדרשים למינוי שופטים - פרשת משפטים תשע"ז
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
