ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הרחבנו בסוגיא הראשונה בביאור שיטת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו, וראינו את דברי נתה"מ המגדיר את מהות נזקי שכנים באופן אחר מאשר נזקי ממון רגילים. אמנם, הגמ' עצמה אומרת (כה, ב) שרבי יוסי מודה לחכמים במצב של גירי דיליה. וכמה שאלות עולות: מהו המקרה המוגדר גירי דיליה? למה בדיוק מודה רב יוסי לחובת התשלום או לחובת ההרחקה? מה הטעם בהודאה זו? ננסה לעיין ולפתוח פתחים לחלק מסוגיא זו.
בדברי רבותינו הראשונים מצאנו כמה שיטות בביאור המושג גירי דיליה. ונבארם בעז"ה:
שיטת רש"י בגירי דיליה
רש"י (ד"ה בגירי) כתב:
היכא דמטי ליה הזיקא מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי' בהבית והעלייה (ב"מ דף קיז) הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי איפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלין מידו ממש על התחתון קרי ליה גירי דיליה וכי פסקי והדר נפלי לא קרי ליה גירי דיליה.
בדברי רש"י עולה ההגדרה של ג"ד כפעולה היוצאת מתוך ידו של האדם, ועל כן הוא נחשב לאדם המזיק. כך כתב אף בב"מ (קיז, א ד"ה איני):
והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה: אף על גב דאמר על הניזק להרחיק את עצמו - הני מילי היכי דלאו אדם עצמו מזיקו, כגון אילן ובור, שבשעת נטיעתו אינו מזיקו, אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן, אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו, כי הכא ששופך המים על ראשו - מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר, אלא מזיק ממש הוא, ואדם מועד לעולם, ער וישן, שוגג ומזיד.
א"כ, כל מקום בו אין הנזק מגיע ישירות מכחו של האדם, אין זה אלא גרמא. אך לפי זה, קשה על רש"י, שכן לשכנתבונן במשניות, נבחין שיש מקרים רבים בהם ודאי אין הדבר מגיע מכוחו של האדם ואעפ"כ המשנה מחייבת הרחקה. להלן רשימת המקרים המובאים במשניות:
א. בור. ב. שיח. ג. מערה. ד. אמת המים. ה. נברכת הכובסים. ו. גפת. ז. סלעים. ח. זבל. ט. סיד. י. מלח. יא. זרעים. יב. מחרישה. יג. מי רגלים. יד. ריחיים. טו. תנור. טז. נחתום. יז. צַבַּעִים יח. רפת. יט. חנות. כ. כותל-דוושא. כא. סולם. כב. שובך. כג. גורן. כד. ריחות(נבלות,קברות,בורסקי). כה. משרה. כו. אילן מן הבור. כז. אילן מן השדה.
לדוגמא, מקרים ו – יא אינם מגיעים מכחו של האדם, וכן מקרים כד, כה ו-כז. אז כיצד א"כ יבארם רש"י? אלא שלפי הסברו לגיריה ככחו של האדם יבוארו דברי רש"י (כב, ב ד"ה לימא) שכתב שהרבה מקרים בפרקנו זה אינם אליבא דרבי יוסי, וכמו שהראנו.
וכן משמע מהגמרא האומרת 'לימא מתניתין דלא כר"י', וזהו באופן כללי, ומה ששאלו כאן הוא דוגמא לשאר המקומות אלא שבמקרה זה יש אכן הסבר מדוע משנה זו אכן אליבא דרבי יוסי.
וקשה כיצד יסביר רש"י את הדין של גרמא דגירי, והרי גרמא ודאי פטור, ומדוע כאן חייבוהו להרחיק? ונראה לומר שגרמא הוא כאשר האדם עושה פעולה ומתנתק וזה מוליד פעולה נוספת. אך כאן כאשר ידיו מחזיקות בסולם ממש (ראה חזו"א) אזי אף שהוא גרמא כיון שגוף הנזק לא נעשה רק מכוחו, בכל זאת כיון שהוא המקרב בידיו ממש את הנזק חייב הוא להרחיק ונחשב לגירי דיליה.
שיטת תוספות בגירי דיליה
לעומת דברי רש"י דלעיל שהרבה מפרקנו אינו אליבא דרבי יוסי כתוב בתוס' (כב, ב ד"ה לימא) שכל הפרק הוא אליבא דרבי יוסי, וזה מוכח ממה שרק במשנה זו שאלה הגמ' שמא אינו כר"י. ועוד שתוס' גורסים 'לימא תנן סתמא דלא כר"י?!' ומזה נראה שלתוס' הוא לשון תמיה, שהרי ברור שכל המשניות השנויות בסתם להלכתא והן אליבא דכו"ע. ודבר זה מביא את תוס' ודעימיה לבאר בשונה מרש"י את המושג 'גירי דיליה'. וכך כתבו שם התוס':
משמע דכולהו אתי כר"י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן.
היינו שהגדרת ג"ד היא במיידיות ההיזק ולא בכוחו של הפועל, וממילא מובנים כל המקרים, שמרגע הנחתם התחיל היזקם. וכך מפרש התוס' בתחילת הפרק את המשנה (יז, א ד"ה לא יחפור):
ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי.
ונראה שאף שיטת הרא"ש (ב, טז) כשיטת תוס', שג"ד הוא במיידיות ההיזק. וכן נראה מדברי המאירי שכתב (יז, א ד"ה אמר המאירי תחילת הדברים):
והשני שהנזק מגיע או מתחיל לבא מצד מעשה זה לאלתר כגון חפירת בור סמוך לבורו של חברו שבשעת חפירתו מחליש ומרפה עפר כותלי הבור וכל כיוצא בזה חייב להרחיק בו וזהו נזק הנקרא בלשון תלמוד גירי פירוש חצים ר"ל שהוא כמי שעמד ברשות עצמו וירה חצים לחצר חברו ואומר ברשותי אני עושה שהדין נותן לעכבו.
שיטת הרמב"ן
שיטה שלישית, המחמירה ביותר, היא שיטת הרמב"ן שכתב כך (כב, ב ד"ה לימא):
ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אף על גב דלית ביה גירי השתא, דלבתר שעתא הוא דמזיק, כגיריה דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא.
דהיינו, גיריה הוא מצב בו הנזק אינו צריך עוד תיווך בכדי להזיק. הוא יכול לפעול במקומו ומשם מזיק. עפ"י יסוד זה כותב הרמב"ן שמבואר מדוע כל המשניות הן גם אליבא דר"י. אלא שמעט מן המקרים קשים על כך, ועל כן הרמב"ן טורח לבארם לפי יסודו, עיי"ש.
המקורות לגיריה דיליה
לאחר ביאור ג' שיטות יש לבאר עוד את מקורם וסברתם. וננסה ללכת במקביל בשני הצירים: א. מקור. ב. סברא.
המושג גיריה דיליה מופיע בש"ס מעט פעמים (חלק מהן המשך אותה סוגיא) ונציין את הסוגיות בהן הביטוי מופיע: א. ב"ב כב, ב. ב. ב"ב כה, ב. ג. ב"מ מד, א ביחס למוציא יין מחבית, והחמיצה – הוי ג"ד. ד. ב"מ קיז, א – ביחס לשני בתים זה מעל זה. ה. סנהדרין עז, ב ביחס להורג אדם ע"י בידקא דמיא דהוי ג"ד.
רש"י הסובר שג"ד הוא כחו, לומד זאת בהשוואה לשאר המקומות בש"ס, ושם העניין הוא כוחו. וכך רש"י עצמו, הובא לעיל, שולח למסכת ב"מ על מנת להבין את המושג. וכשם שבשאר נזיקין המחייב הוא כוחו, כך גם בנזקי שכנים. ועוד אפשר לומר שהביטוי גירי – חיצים מלמד שעיקר הנזק הוא מיריית החץ היינו כוחו.
לעומתו, יתכן והראשונים האחרים סוברים שאין לדמות בהכרח למקומות אחרים, אלא כאן בשכנים הגדרות מעט שונות, וזה מחוייב מכך שהמשניות אצלנו, מסתמא הן אליבא דהלכתא כרבי יוסי, ועל כן הכרח הוא לבאר דלא כרש"י, ואת הדיוק מהביטוי הלשוני ניתן להבין הן כחץ העף מיידית מהיורה או בכך שכל הנזק נעשה ממקום הירי ולא נצרכת עוד פעולה.
ואמנם, הן תוס' והן רמב"ן לא מזכירים בסוגייתנו כלל את הגמ' האחרות והיה נראה כדברינו שגירי שונה בשכנים. אך שוב חפשתי ומצאתי שהרמב"ן בסוף קונטרסו דינא דגרמי מבאר כדרכו את הסוגיא בב"מ:
ולא פליג ר' יוסי אלא בשרשי האילן שהם נולדים ואינם מזיקין באותו המקום שנטע זה שם אילנו, אלא לאחר זמן קופצין ובאין אצל הבור ומזיקין אותו, ואין בכל השנויין במשנת לא יחפור מי שיערב עליך טעם אלא הזרעים במפולת יד שאחרי זמן הם מחלידים את הקרקע, ודמי לעובדא דמיא דהנהו תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי בפרק הבית והעליה.
ולפי זה נראה שאכן סברת גירי מקבילה היא לרמב"ן בכל המקומות אלא שהרמב"ן נסמך על כך שהגמרא שאלה דווקא ביחס לסולם ולא בשאר המשניות. וכדלעיל.
גירי – ביטול טענת נוטע בשלי
מכאן נעבור לביאור השיטות בחלוקתן עפ"י סברא. דברים אלו הן הסברו של הברכת אברהם על סוגיין (עמוד נט, אות ד).
הבר"א מבאר שהפטור מהרחקה לפי רבי יוסי מבוסס כמפורש בדבריו" 'זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו', ואם כן, היסוד המחייב הרחקה בשכנים, הלא הוא גירי דיליה, הוא מצב בו המזיק לא יוכל לטעון כך, היינו לא יוכל לטעון שעל הניזק להתרחק. וביישום הגדרה זו נחלקו כאמור רבותינו הראשונים:
רש"י סובר שאדם המזיק בכוחו ממש אפילו שהוא ברשותו כיון שכוחו מהלך אל מחוץ לתחומו ממילא הוא אינו ברשותו, ואין ביכלתו לטעון 'הרחק אתה ממני' שהרי כוחו נכנס לרשות חבירו.
תוס' סובר שכאשר המזיק הניח דבר שמיד הולך, ולכה"פ מתחיל ללכת לשכינו, אע"פ שהוא לא כוחו ואע"פ שהתחיל ברשותו – אין הניזק יכול להתרחק. שכן הנזק כבר נעשה אלא שדרוש זמן להשלמתו, ועל כן אין המזיק יכול לטעון שהוא אינו מזיק אלא פועל רק בתוך שלו.
ולפי הרמב"ן אע"פ שהוא לא מיידי, כיון שכל הנזק שיגיע אל מחוץ לרשותו כבר נמצא בפועל הרי זה נקרא מזיק. ואם אמנם לא היה מזיק ממקומו, ממילא א"א היה להגדיר את מעשה הראשון כ'נזק', שהרי אינו יכול להזיק כלל אא"כ ישנה מקום.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
