ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא זו נשתדל לגעת בקצרה על אחד היסודות המרכזיים בתורת הקניינים והוא הדעת. נפתח בדברי הגמרא (מז, ב):
אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.
עניינה של מכירה היא העברת הבעלות מהאחד לשני. אך מהי מהותה של עצם המושג בעלות? ונראה שהמהות של מושג הבעלות הוא השליטה החוקית ורצונית ברכוש. בהנטל אחד מאלו אזי הבעלות חסרה:
א. שליטה – לדוגמא, אם החפץ אינו בשליטת האדם אזי לא יכול להקדישו (קידושין נב, א).
ב. חוקית - כנ"ל אך הפוך, הגזלן לא יכול להקדיש (קידושין נב, א). 1
ג. רצונית - מי שאינו רוצה ברכושו אזי הוא הפקר (מעשה ההפקר הוא הגילוי הודאי ל'עולם' שרצונו הופקע מהחפץ, אך העיקר הפועל הוא הרצון).
סעיפים א וב מתבארים במקומות אחרים, אך בסוגייתנו נפתח פתחים לדגש העיקרי והוא מרכיב הדעת בבעלות או ליתר דיוק בקניין. הסיבה לאזכור הבעלות היא משום שאחד מסעיפי השליטה בחפץ הוא היכולת לבחור האם להוציאו מרשותי או לא.
הוצאת חפץ מבעלים נגד רצונו
אם נקרא רק את המילים הראשונות בסוגיא 'תליוהו וזבינן זביניה זביני'. אזי עולה שלקיחת חפץ בכח שלא ברצון בעליו, אינו מעשה אסור, ובתנאי שתינתן התמורה הראויה. שאם לא כן, אינה מכירה אלא מעשה גניבה. אך מהגמרא בב"ק עולה חילוק נוסף:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני! לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני.
כלומר מעבר למעשה הקניין של נתינת המעות והגבהה, לצורך הענין, מחדשת הגמ' שיש לוודא שהבעלים הנוכחי מעוניין בפעולה זו.
כיון שכך נוכל להבין דברי הרשב"ם על תחילת סוגייתנו – תליוהו וזבין – מה המקרה? הרשב"ם מבאר כך (ד"ה תליוהו):
מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני.
באופן פשוט המילים 'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין' מבארות את המילה 'תליוהו'. והמשך דבריו 'עד שמכר וקיבל הדמים' מסבירות את המילה 'וזבין'. אך מהיכן הביא הרשב"ם את המילים 'ואומר רוצה אני'?
אלא לפי דברי הגמ' בב"ק שראינו הדברים מוכרחים, דאל"ה הרי הוא חמסן גמור, ולא מהני ליה מעשיו. אך א"כ קשה מרשב"ם עצמו שכתב (ד"ה דכל דמזבין) שיש הו"א בגמ' שיועיל מכר אע"ג דלא גמר ומקני. וכיצד ניתן להעלות זאת על הדעת, וכפי שמקשה הקו"ש (אות ר):
כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירשב"ם, ואפ"ה זביניה זביני, אף על גב דלא גמר ומקני וה"נ וכו', ותימה לומר כן דלא בעינן כלל גמר ומקני, והרי אסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקני, ומ"ד אסמכתא קניא, הוא משום דס"ל דגם באסמכתא גמר ומקני.
האם באונס צריך גמירות דעת
אמנם למסקנת הסוגיא מודה הרשב"ם שצריך גמר ומקני. אך מהו הביאור בהוא אמינא? מבאר ר' נחום (אות רסב) שגמר ומקני בעניינו אינו רצון גמור להקנות כעת, שאחרת באמת אין קנין. אלא שגמר ומקני ברשב"ם היינו מסיח דעתו לגמרי ולא מתכוון לנסות להשיג חזרה את רכושו לכשיתאפשר. ואילו לא גמר ומקני היינו על אף שמבין שכרגע עובר לזולתו, מקווה להחזיר אליו את החפץ הנמכר.
באופן זה יש הגיון בהו"א, שאע"פ שיש בדעתו עוד לנסות להשיב את רכושו אליו, בשלב זה יש מספיק רצון בכדי להחיל את הקניין. ולמסקנת הגמ', שאגב אונסיה גמר ומקני, נסביר שהגמ' חזרה בה מההו"א שבמכירה לא צריך גמירות דעת, אלא שבאונסא דנפשיה יש התרצות ונחשב לגמר ומקני. אך באונסא דאחריני אין גמר ומקני ולכן לא יועיל.
לעניין זה יש להוסיף את דברי הר"י מיגאש, הסובר שאף למסקנה, באונס דנפשיה אין צריך לגמירות דעת. אלא הבעיה באונסא דאחריני היא עצם העובדה שיש אונס, ולכן המכר לא מתקיים. אך באונס דנפשיה, אע"פ שלא גמר ומקני, לא חשיב אונס ולכן המכר חל. ונראה שכוונתו משום שהוא קיבל כסף ומעצמו מכר, אזי דברים שבלב אינם דברים – ולכן לא אכפת לן במאי דאמר לא רציתי למכור.
אמירת רוצה אני
בנוגע למה שהוסיף הרשב"ם על הגמרא וכתב שאמר המוכר 'רוצה אני' יש להביא את דברי הרמב"ם שכתב (מכירה י, א):
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'.
כלומר, הרמב"ם לא כתבו ואף השו"ע שהעתיקו (רה, א). והסביר ב"י (רה, א) שיתכן וקבלת הדמים עומדת במקום אמירת רוצה אני, שהרי הגמ' בב"ב לא כתבה שאמר כן (וראה עוד בעניין זה ברמב"ם גזילה א, ט ובמ"מ שם). ומכח סתימה זו כותב הפרישה שאף אם נראה לנו שהמכירה היתה שלא ברצון המוכר, כל עוד קיבל דמים הרי הקניין חל. ומוסיף שזה בניגוד לשיטת הרא"ש והטור, שסוברים שדווקא באם יודעים שהיה אונס ממש אזי המכירה חלה, אך אם לא היה אונס ממש ונראה שהיה העסק שלא ברצון הבעלים, אזי המכירה בטלה.
הנתיבות (ביאורים, סימן רה ס"ק א) מביא את הפרישה ומקשה קושיות רבות ומסקנתו היא:
לכן נלפענ"ד להכריע, דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור, ובהאי הנאה שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב א"צ לאמירתו, דהא אנן סהדי דגמר ומקני, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הויין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' [ע"א], ואפילו להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש, ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"ס הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא, דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאילו אמר רוצה אני, משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו, שלא נפטר משום אונס במכירה זו, ולא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה, צריך שיאמר רוצה אני בפירוש. וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין, דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור, כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ, דהא לא היה לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין.
קיצור דבריו, כאשר יש אונס של ממש, גופני או ממוני, בנוסף לתשלום הרי הוא מתרצה, אך במקום בו אין אונס אלא רק הכרח למכירה אין התרצות לקניין.
תליוהו ויהיב
שאלה נוספת שיש בהבנת גמירות הדעת היא - מדוע דווקא בתליוהו וזבין אנו מניחים שגמר בדעתו להקנות ואכן מועיל הקניין, אך בתליוהו ויהיב אינו מועיל? גם כאן לכאורה ניתן לומר אגב אונסי גמר ויהיב?
ואולי אפשר לומר שבזבין, הוא סוף סוף מקבל תמורה אזי בין התמורה לבין הפסקת הסבל הוא מסכים למכירה, אך ביהיב בו אינו מקבל מאומה בתמורה, אזי הוא 'מסכים' להפסיק לסבול, ומקווה להשיב את רכושו בחזרה כשיוכל.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
