ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- כללי מלאכות
משפחתו מחזיקה תוכי. מדובר בעוף גדול, ידידותי למשפחה, אך פעמים שהוא מלחיץ אורחים. במשך היום הם נותנים לו לעוף בבית, אך בזמנים מסוימים הם צריכים להחזיר אותו לכלוב. הוא לא שש לחזור לכלוב, אך כאשר תופסים את רגליו הוא מיד נכנע ומקבל את הדין. בשבת בבוקר רגילים לשחרר אותו למרחבי הבית, אך לקראת הסעודה (בעיקר אם יש אורחים) מוכרחים להשיב אותו לכלובו, אחרת הסעודה הופכת לתוהו ובוהו.
וכאן מתעוררת השאלה: האם מותר לתפוס ולהכניס את התוכי לכלוב בשבת, או שמא יש בכך מלאכת צידה?
הדברים נידונים במורנו שבת יחידה 57. נפרוש את עיקרי הסוגיה:
הסוגיה מתחילה מהמשנה במסכת שבת (יד א) בה נאמר ש"חיה ועוף שברשותו – הצדן פטור". לשון "פטור" משמעו בדרך כלל פטור, אך אסור לעשות כך מדרבנן.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
32 - חמדת השבת: באלו תנאים ניתן לאכול אחרי השקיעה בצאת השבת
33 - חמדת השבת: השבת תוכי לכלוב בשבת
34 - חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה
טען עוד
הגמרא ממשיכה ומביאה סתירה מברייתא נוספת, בה נאמר שאסור לצוד עופות גם מהביבר הפרטי של האדם. משמע שלמרות שהם ברשותו אסור לצוד אותן. רבה בר רב הונא מכריע שזה תלוי אם מדובר בציפור דרור, כלומר, ציפור שגם אם האדם מתייחס אליה כשלו, היא חופשית ברוחה.
דבר דומה מופיע בירושלמי (שבת פרק יד א) שם אומר רבי יוסה שאם צדים שור שמרד – חייב. כלומר, יש בכך איסור דאורייתא.
השו"ע (אורח חיים סימן שטז סעיף יב) כותב שמותר לצוד את החיות שברשותו, בתנאי שהחיות אינן מורדות. אם הן מורדות – אסור. הרמ"א אומר שאסור מדרבנן לצוד את החיות שברשותו, ואסור מדאורייתא לצוד חיות שמרדו.
מה הן גבולות המחלוקת של השו"ע והרמ"א? הפוסקים אומרים שיש שלושה מצבים:
א. חיות ובהמות שברשותו שאינן מתחמקות. אותן מותר לתפוס-לצוד לכתחילה לכל הדעות.
ב. חיות שאינן מאפשרות לבעליהן לתפוס אותן, למרות שבסופו של דבר הן ישובו הביתה. השו"ע מתיר לצוד אותן לכתחילה, והרמ"א אומר שתפיסתם אסורה מדרבנן.
ג. בהמות שמורדות ממש, ואינן מאפשרות לבעליהן לתפוס אותן. מבחינתן הן יצאו לחופש. לגביהן מוסכם שבצידתן עובר על איסור דאורייתא.
על פניו, לפי הצגת השאלה, מדובר במקרה ב'. כלומר: דרך התוכי להישמט ולחמוק מכם כאשר אתם מנסים לתפוס אותו, אך התוכי מבין שהוא לא יישאר מחוץ לכלוב לעד. אם הוא רק משחק איתכם קצת, מותר לתפוס אותו. אם כוונתך שברגע שמחזיקים לו רגל בעדינות הוא מקבל את מרותך, אין בכך איסור לכולי עלמא. אך אם הוא באמת משתדל לחמוק, לפוסקים כשולחן ערוך (כמנהג עדות המזרח) מותר לתפסו בשבת, ולפי הרמ"א (כמנהג האשכנזים) יש בכך איסור דרבנן.
ברם, השש"כ (פרק כז סעיף לה) כותב שכמובן שחז"ל לא אסרו את תפיסת העוף במקום צער, לעוף או לאדם. בלשונו "אם קיים חשש הפסד או צער בעלי חיים, ולא ניתן להמתין עד מוצאי שבת – מותר לצודו".
במקרה זה, גם אם הוא באמת מתחמק מכם, הצורך להושיב את האורחים בנחת בסעודת השבת גוברת על איסור דרבנן שיש בצידת התוכי.
לכאורה עולה כאן שאלה עקרונית: מדוע שתהיה קולא מיוחדת בהקשר זה? לא מצאנו היתרים לעשות מלאכות אחרות בגלל שהן ברשות האדם?
יש לבאר את הדבר בשתי תשובות:
א. מה משמעות הציד? ההגדרה של צידה היא להפוך חיה שבטבע לזמינה לשימושו של האדם. אם הבהמה כבר זמינה לאדם, הרי שתפיסתה אינה מחדשת דבר.
ב. מלאכת צייד מראש זו "מלאכה גרועה". נבאר את הדבר:
באופן כללי הרמב"ם (הלכות שבת פרק א ז) פוסק שאדם חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר, גם אם אינו מעוניין בתכלית הרגילה של המלאכה – הוא עדיין חייב עליה. לדוגמא: מי שחופר בור בכדי להשיג את העפר, ולא בכדי שיהיה לו בור – חייב.
אך הרמב"ם (שם י יט) פוסק שהצד סוג חיה שאנשים אינם רגילים לצוד – פטור. מדוע? אמנם אין לו שימוש בחיה הזאת, אבל השימושיות האישית שלו אינה אמורה להשפיע על החיוב!
האבני נזר עונה על השאלה:
רוב המלאכות משנות את העולם, ומספקות תוצר מסוים. אדמה שלא הייתה חרושה, כעת היא חרושה. אוכל שלא היה מבושל, עתה הוא מבושל. אך הציד לא באמת שינה דבר. הוא הפך את הבהמה ל"זמינה". כעת האדם מסוגל לקחת ולהשתמש בה.
מכיוון שכל מהות המלאכה מבוססת על הזמינות לאדם, אין מנוס מלהתייחס למטרותיו של האדם. אם כך, אדם שאין לו עניין בחיה זו לא יתחייב על צידתה.
נשוב לענייננו: רק ציד שהופך את העוף לזמין יותר הוא ציד. ציד שלא שינה את הזמינות לאדם אינו אסור (לפחות מן התורה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
