ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
לכבוד החנוכה קבוצת אנשים יצאה להפלגה (המכונה 'קרוז'). חלקם יצאו בפורום משפחתי מלא, וחלקם יצאו בודדים. המשמעות היא שרק על חלקם מדליקים נרות חנוכה בביתם, ועל חלקם לא. מנהלי המסע לא מאפשרים להדליק נרות חנוכה פרטיים, אלא מאשרים למשגיח להדליק עבור כולם, פעם אחת.
חלק מהנוסעים נוכחים בשעת ההדלקה, וחלקם בפעילויות אחרות.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
78 - חמדת התפילה: עשר אעשרנו לך
79 - חמדת התפילה: חישוב מעשר הכספים מן המשכורת
80 - חמדת הברכות: ברכת "שעשה נסים" בהפלגה
טען עוד
עלתה השאלה אם שאר הנוכחים רשאים לברך את ברכת הרואה כאשר הם רואים את נרות החנוכה. וזאת במספר מקרים:
א. מי שמדליקים עליו בבית.
ב. הנוכחים בשעת ההדלקה ושמעו את ברכת 'שעשה נסים' מן המדליק.
ג. אלו שלא מדליקים עליהם בבית וגם לא נכחו בשעת ההדלקה.
במסכת שבת (דף כג.) אומר רבי זירא שכאשר היה בדרכים בחנוכה היה נותן פרוטה לבעל הבית בכדי שהוא יוציאו ידי חובת נר חנוכה. משנישא הוא הפסיק לתת פרוטה, מכיוון שאשתו מדליקה עבור הבית.
המשמעות הפשוטה של דבריו היא היא שמצוות נר חנוכה מתקיימת נר איש וביתו, ולפיכך גם אם אדם אינו נמצא בביתו, די בכך שמי מבני הבית שמדליק עבור הבית ובכך מוציא את כל בני הבית ידי חובתם. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרעז סעיף א) פוסק שמי שאינו נמצא בביתו וגם לא מדליקים בביתו צריך להשתתף בפרוטה עם בעל הבית. עולה שמי שמדליקים עליו בביתו אינו צריך להשתתף בפרוטה עם בעל הבית, שהרי ביתו כבר יצא ידי חובה. אך המהדרין נוהגים בכל זאת לתת פרוטה לבעל הבית בכדי שייחשב שגם הם הדליקו ממש.
וכאן עולות מספר שאלות: א. האם מצד ההידור ניתן גם להדליק חנוכיה נפרדת מחנוכיית בעל הבית? ב. האם המתארח יכול לברך את ברכת הרואה?
ראשית נקדים ונבאר את משמעות ברכת הרואה.
במסכת שבת (דף כג.) רב אומר שהמדליק נר חנוכה מברך, ורב ירמיה אומר שהרואה נר חנוכה צריך לברך. משמע ששתי ברכות אלו שקולות. רב יהודה (בדור אחריהם) מסכם את ההלכות כך: הרואה מברך שתיים, ומדליק מברך שלוש. לאחר מכן – המדליק מברך שתי ברכות, והרואה מברך ברכה אחת.
מהניסוח נשמע שיש כאן שתי אפשרויות שקולות: ניתן לברך את ברכת "שעשה נסים" על ההדלקה, או על הראייה. שתי אפשרויות לברך על פרסום הנס.
הריטב"א מביא מחלוקת על סדר ברכת והדלקת הנרות: האחת אומרת להדליק את הנרות רק אחרי שמברכים את כל הברכות. אך השיטה החולקת סוברת שיש לברך "להדליק", ומיד להדליק. לאחר מכן, כאשר רואים את הנרות, יברך "שעשה נסים". המשמעות היא שברכת "שעשה נסים" היא לעולם ברכה על ראיית הנרות, ולא על ההדלקה כלל. אמנם הרמ"א פוסק כדעה הראשונה, אך אפשרות זו בהחלט עולה בראשונים.
הר"ן ממשיך את הקו הזה ואומר שאפילו מי שנכח בשעת ההדלקה, ואינו מדליק לעצמו, צריך לברך את ברכת "שעשה נסים". אמנם הוא יצא ידי חובת הדלקת הנרות, אך לא יצא ידי חובת ברכת "שעשה נסים".
מבחינה זו, היה מקום לומר שאין עדיפות לברך את ברכת "שעשה נסים" דווקא על הנרות שהוא עצמו הדליק. בדבר זה חלקו ראשונים: נניח שאדם רואה נרות חנוכה ביציאתו מבית הכנסת, בדרכו להדליק את נרות ביתו. רש"י והריטב"א מביאים מחלוקת אם יש לברך את ברכת "שעשה נסים" על הנרות הללו. הם מביאים שלוש שיטות: א. מכיוון שהוא יפרסם את הנס בצורה משמעותית יותר, בהדלקת נרותיו, יברך את ברכת "שעשה נסים" על נרותיו ולא על הנרות שהוא רואה. ב. יברך על הנרות שרואה כעת. ג. יברך על הנרות שהוא רואה כעת, ויברך שוב כאשר ידליק את נרותיו. לכאורה זו שיטה מפתיעה: כיצד יתכן שמברך את אותה הברכה פעמיים? לכאורה יש לבאר שבעת שראה את נרות החנוכה, התפרסם לו הנס, ולכן עליו לברך. אך כאשר הוא מדליק, הוא מבצע פרסום משמעותי יותר, וממילא הוא רשאי לברך על העצמת הפרסום.
בשו"ת הרמב"ם מובאת תשובה מפתיעה יותר: הוא אומר שניתן לברך על כל נר חנוכה שמדליק, אך יתרה מכך: אם היה הפסק בין ראיית חנוכיות, אדם רשאי לברך "שעשה נסים" שוב ושוב באותו הלילה! עולה מדבריו שמדובר על ברכת ראייה לכל דבר ועניין.
מאה ושמונים מעלות משיטה זו מובאת במאירי. המאירי שואל: מהו יעשה אדם שאינו מדליק נרות חנוכה, לא מדליקים עליו בביתו, ואף אינו רואה נר חנוכה? המאירי אומר שיברך את ברכת "שעשה נסים" בכל מקרה. נראה ששיטה זו סוברת שעל עיצומו של החנוכה יש לברך את ברכת "שעשה נסים". אך יש לברך על פרסום הנס המשמעותי ביותר שאדם חווה: אם הוא מדליק נרות חנוכה – יברך על הדלקתו; אם הוא אינו מדליק, יברך על ראיית נרות חנוכה; ואם אינו חווה את הפרסום בשום צורה, יברך על עיצומו של יום.
תרומת הדשן נשאל אם אדם המתאכסן מחוץ לביתו, ומדליקים עליו בביתו, רשאי לברך ולהדליק נרות חנוכה בעצמו. הוא פוסק שהוא רשאי, כדין המהדרין מן המהדרין המדליקים כל אחד לעצמו.
המהרש"ל יוצא כשצף כנגד המנהג שהתפתח בעקבות דבריו, שבחורי ישיבה הנמצאים מחוץ לביתם הדליקו נרות חנוכה לעצמם. הוא אומר שנר חנוכה שהדליקו בביתם הוציא אותם ידי חובה, ואינם רשאים לברך בשנית, אפילו אם יכוונו שלא לצאת ידי חובת נרות חנוכה שהדליקו עליהם בבית. וכי הם חושבים שהם צדיקים יותר מרבי זירא? הוא מסיים בלשון זו: "זהו מנהג אשכנז שמגביהים הטפל ומניחין העיקר, והלוואי שלא יקלו במצוות החמורות".
השולחן ערוך (סימן תרעו סעיף ג) פוסק שרק מי שלא הדליק, אינו עתיד להדליק, וגם אין מדליקים עליו, מברך את ברכת הרואה.
מעניין שדווקא בזה המהרש"ל מקל יותר, ואומר שגם אם הדליקו עליו, או שמשתתף בפרוטה עם בעה"ב, הוא רשאי לברך את ברכת הרואה אם לא שמע אותה מבעל הבית. יוצא מדבריו כך: מי שמגיע הביתה, גם אחרי שאחרים הדליקו, לא יברך את ברכת "שעשה נסים", שכן הוא יצא לחלוטין בהדלקה וברכה של הבית. אך אם הוא מחוץ לביתו, ההשתתפות בפרוטה מוציאה אותו ידי חובת ההדלקה, ושמיעת הברכה מבעל הבית מוציאה אותו ידי חובת ברכת "שעשה נסים". אך אם הוא לא שמע את הברכה מבעל הבית, ראוי שעדיין יברך את ברכת "שעשה נסים".
מצד שני, השולחן ערוך (סימן תרעז ג) מביא שיטה הסוברת שלמרות שמדליקים עליו בביתו, אם הוא לא יראה נרות חנוכה אם לא ידליק, רשאי להדליק שנית בברכה. הרמ"א מסביר שיש חובה לראות את הנרות. מעבר לכך, הוא פוסק את דברי תרומת הדשן, המתיר לברל ולהדליק נרות חנוכה בעצמו בכל מקרה.
הפרי מגדים ומשנה ברורה מעירים שלכאורה יש כאן סתירה: מצד אחד, השו"ע אומר שמי שמדליקים עליו בביתו לא יברך את ברכת הרואה. מצד שני, הם פוסקים שאדם רשאי להדליק לעצמו אם לא יראה נרות אחרים. לכאורה מטרת ההדלקה היא לאפשר את ברכת "שעשה נסים". אם כך, מדוע פסק השו"ע שלא יברך "שעשה נסים" על נרות אחרים? לאור זאת הם אומרים שמי שמדליקים עליו בביתו אינו רשאי לברך שנית את ברכת הרואה.
אך פוסקים רבים (מפורטים באגרות משה אורח חיים חלק א סימן קצ) מחלקים בין הדברים: מכיוון שהוציאו אותו ידי חובת פרסום הנס, אינו רשאי לברך את ברכת "שעשה נסים", ברכה המתלווה להדלקה. אך אם הוא עצמו בא לפרסם את הנס יותר, הוא רשאי, כדין המהדרין מן המהדרין.
עולה מן הדברים כך:
אפילו מי שמדליקים עליו בביתו, ומסוגל להשתתף בפרוטה במקום בו הוא שוהה, רשאי להדליק נרות נוספים בברכה.
מי שלא מדליקים עליו בביתו, ואינו מסוגל להדליק נרות חנוכה של עצמו, ישתתף בפרוטה עם בעל הבית, וישתדל להיות נוכח בשעת ההדלקה, בכדי לצאת ידי חובת ברכת "שעשה נסים" שמברך בעל הבית.
אם השתתף בפרוטה עם בעל הבית, ולא שמע את ברכת "שעשה נסים" שבירך, פשטות שיטת השו"ע ופוסקים רבים היא שאינו רשאי לברך את ברכת "שעשה נסים" בנפרד ממנו. ברם, מרבים מן הראשונים ומדברי המהרש"ל עולה שהוא רשאי לברך.
והעיקר נראה שכולנו נדע לחבר את עצמנו לנסי הנסים שהקב"ה מחדש עלינו בכל דור ודור ובמיוחד בדורנו.
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
