ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
שנינו בפתיחת מסכת בבא בתרא:
השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות בגויל גזית כפיסים לבנים בונים, הכל כמנהג המדינה. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה", וכו'.
הראשונים עוסקים בשאלה, איזו משמעות יש לקביעת השיעורים של רוחב הכתלים, הרי המשנה אומרת שהולכים לפי המנהג?
על שאלה זו השיבו התוספות, שהמשנה קבעה שיעורי מקסימום, ואם נהגו ביותר מהם, כגון כותל גויל רחב מ6 טפחים, אין צורך להתחשב במנהג. אולם אם המנהג פחות משעורים אלו יעשה כמנהג, שהרי מבואר בגמרא שאפילו אם נהגו ב"הוצא ודפנא", שהוא מחיצת ענפים, המנהג מועיל.
אולם לפי הרא"ש והנימוקי יוסף, שיעורי המשנה הם בדווקא, ולמנהג יש משמעות רק ביחס לחומר הבניין, אבל לא ביחס לרוחב הכותל, משום שכותל שייבנה בפחות משיעורים אלו לא יחזיק מעמד.
הנימוקי יוסף עוסק בשאלה, מדוע יש צורך בשיעורים גדולים כל כך, הרי סיבת חיוב בניית הכותל היא מניעת היזק ראיה, ואם כן גם בכותל חלש ההיזק נמנע, לכל הפחות לשעה? ומבאר הנימוקי יוסף, שחכמים תיקנו לבנות כותל שמונע את היזק הראיה לעולם, וכותל חלש עלול ליפול, ונמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את הכותל החדש. ומכאן לומד הנימוקי יוסף, שמאותה הסיבה אין אחד השכנים יכול לבנות בתוך שטחו הפרטי כותל רעוע, ולומר שעתה אינו מזיק בהיזק ראיה ואי אפשר לדרוש ממנו יותר. וממשיך הנימוקי יוסף שהרא"ה "מוסיף בה דברים", שאפילו אם אחד השכנים רוצה לבנות בתוך שלו כותל חזק יכול חבירו לעכב עליו, משום שאז לא יוכל חברו לסמוך (להשעין) על הכותל חפצים. ואפילו אם הראשון אמר לו שיתן לו רשות לסמוך, יכול השותף לומר לו שאין הוא רוצה להוציא על כך כסף, וגם אינו רוצה לקבל רשות זו במתנה משום "שונא מתנות יחיה".
דינו של הרא"ה הוא חידוש גדול, שהרי בכותל חזק השכן מונע לחלוטין היזק ראיה, ואף על פי כן, כיון שתקנו חכמים לבנות כותל - יכול שותפו לתבוע את יישום התקנה כדי להשתמש בה שימושים אחרים. אכן, על חידוש זה חולק הרא"ש 1 , וכותב "שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזק מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה, ואם אחר זמן יזיקנו – יש שופטים בארץ... ודאי לא נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהם שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום". ומביא הרא"ש הוכחה לשיטתו, מכך שבמקרים בהם רק האחד מזיק את חבירו לא אומרת הגמרא שעליו לבנות כותל, אלא רק מחיצה: כך אנו רואים בגג הסמוך לחצר חבירו, שרק בעל הגג מזיק את בכל החצר ולא הוזכר בגמרא אלא שחייב לעשות מעקה אך לא בניין, וכן במחיצת הכרם שאם תפרוץ תיאסר תבואת חבירו, לא חייב בעל הכרם אלא במחיצה ולא בכותל אבנים.
נסכם עד כאן: הנימוקי יוסף אומר שמכך שהמשנה מביאה שיעורים קבועים נלמד שהדבר מחייב, והרשב"א מוסיף שאם תאמר שכל אחד יכול לכנוס לתוך שלו בטלה כל התקנה "הכל כמנהג המדינה", שאם המנהג בגויל הרי כל אחד יכול לעשות מחיצה של הוצא ודפנא ולהיפטר! מצד שני, הרא"ש מביא ראיות שכל החיוב הוא כדי למנוע היזק ראיה, ואם האדם מנע היזק ראיה כיצד אפשר לתבוע ממנו יותר? ויש להבין את נקודת מחלוקתם.
משמעות היזק ראיה
נתבונן בסוגיית הגמרא בעניין היזק ראיה 2 . בגמרא מובאת "לישנא קמא", לפיה חיוב בניית הכותל במשנה הוא משום שעשו על כך קניין, אך לא מטעם היזק ראיה, שכן "היזק ראיה לאו שמיה היזק". על שיטה זו מקשה הגמרא כמה קושיות, ואחת מהן היא מהמשנה 3 "כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנות עד 4 אמות", הרי שמחייבים אותו לבנותו גם בלי מעשה קניין! ועונה הגמרא "נפל שאני". את תשובת הגמרא מסביר רש"י "שכבר נתרצו הראשונים בכותל": כיון שכבר הסכימו, הריהם חייבים לקיים את ההסכם, והסכם זה תופס לא רק לבניית הכותל, אלא שיהיה ביניהם כותל. תשובה זו הינה כה פשוטה, עד ששואלת הגמרא "ודקארי לה מאי קארי לה"?
התוספות מפרש את תשובת הגמרא 'נפל שאני' באופן אחר. לא מצד ההסכם עליהם לבנות כותל, שהרי הסכם זה הוא רק לגבי הכותל הראשון, אלא מפני שכבר הורגלו לעשות דברי הצנע בחצר, ולא למדו להיזהר זה מזה. כלומר במצב הרגיל אף אחד לא עושה דברים צנועים וממילא אין היזק ראיה, אך עכשיו כשהתרגלו – היזק הראיה מחייב לעשות כותל.
למה רש"י אינו מפרש כתוספות? אפשר לומר שהוא חולק על גוף סברת התוספות, ולדעתו ההרגל שהתרגלו לעשות דברי הצנע אינו משפיע על התנהגותם בעתיד, ומיד כשהכותל נפל ממילא מפסיקים השכנים לעשות דברים צנועים בחצר, לכן מפרש רש"י שהחיוב הוא מצד שהתחייבו בעצמם. אכן יש להבין לפי רש"י מדוע עליהם לבנות כותל בשיעור 4 אמות בלבד, ולא כגובה הכותל הראשון, כפי שסיכמו בתחילה? התשובה היא שודאי גם לפי רש"י היה בדעתם להתחייב לעולם רק על כותל שימנע היזק ראיה.
מחלוקת זו בין רש"י לתוספות היא לפי מאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק, שמסכימה שיש בהרבה מצבים היזק ראיה, אך לא בחצר. מה סוברת הלישנא השניה, שאומרת שגם בחצר היזק ראיה שמיה היזק?
לפי שיטת רש"י אפשר לומר, שלישנא זו מסכימה שכאשר אין כותל אף אחד אינו עושה דברים צנועים, ובאמת אין היזק ישיר שבו אחד השכנים מסתכל על דברים צנועים שעושה חבירו, אך זו בדיוק הבעיה – שהשכנים אינם יכולים לעשות דברי הצנע בחצר, והחצר אינה יכולה לממש את יעודה. ממילא גם חיוב בניית הכותל אינו מצד האיסור להזיק, שהרי בכל מקרה אינו מזיק, אלא מצד שבלי הכותל ייפסד שווי החצר. זוהי בעצם מניעת רווח שגורם כל אחד בעצם נוכחותו. לפי זה חיוב בניית הכותל הוא תקנת חכמים, שכאשר אנשים עושים חלוקה יהיה לכל אחד השימושים הראויים לחצר.
ביאור שיטת הרא"ה: גדר התקנה לבנות כותל
עתה ניתן לצעוד צעד נוסף ולהבין את שיטת הרא"ה. לפי הבנה זו, שחיוב בניית הכותל אינו מצד איסור להזיק, אלא שאנשים יוכלו לעשות דברי הצנע בחצר, יש מקום לומר שהטעם שתקנו חכמים לנהוג כמנהג המדינה הוא המשך של אותה תקנה: לבנות כותל כפי המקובל, כדי שכל אחד יעשה את השימושים המקובלים, בחצר ואף בכותל. אמנם התקנה התחילה מכך שאנשים נמנעו לעשות דברי הצנע, אך חכמים הרחיבו זאת לכל השימושים הנוספים. וזו היא שיטת הרא"ה, שהתקנה אינה מצד האיסור להזיק, אלא זהו דין בחלוקת חצר, שכשחולקים חצר בונים כותל, כדי שהחלוקה תהיה חלוקה מושלמת, וכיון שכך אדם אינו יכול לומר שהוא בונה כותל בשלו. לעומת זאת הרא"ש סובר שכל הסיבה שתקנו היא האיסור להזיק, וממילא אם האדם סילק את ההיזק אין עליו תביעה. חכמים אמרו שכיון ששניהם חייבים כל אחד יבנה חצי, אבל אם אחד רוצה לעשות זאת לבד – אי אפשר למנעו מכך.
לסיכום, מחלוקת הראשונים היא במשמעות התקנה של חלוקת חצר על ידי כותל, האם היא רק בשביל למנוע היזק ראיה או לעשות את החצר למושלמת כמה שיותר.
דין שכנים שלא היו שותפים
מדברי הנתיבות מבואר גם כן שדין המשנה עוסק בצורת חלוקה בין שותפים, ולא מצטמצם לסילוק היזק ראיה בלבד.
השולחן ערוך 4 כותב "רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם, ואפילו היתה אותה מחיצה בקנים ובהוצין, ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה את חבירו". הרמ"א מביא את מחלוקת הרא"ה והרא"ש: "ואם נהגו במחיצה קלה, והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס בתוך שלו, או להיפך (נהגו במחיצה גדולה והאחד אומר שרוצה בתוך שלו), יש אומרים שחבירו יכול לעכב עליו ויעשו כמנהג (הרא"ה) ויש חולקים (הרא"ש).
הט"ז תמה שתי תמיהות, אחת על עצם דברי הרא"ה, והשניה על הצורה שבה הרמ"א הביאו.
על גוף דברי הרא"ה תמה הט"ז, הרי מבואר בגמרא שחיוב בניית הכותל הוא משום היזק ראיה, אך לא מצאנו שחייבו חכמים לבנות כותל בשביל שיסמוך עליו? אם אחד השכנים אינו מתכוין לגור בשנים הקרובות במקום, וכי יחייבו אותו לעשות מחיצה כדי שיוכל שכינו לסמוך עליה? הרי בעצם העובדה שהוא לא גר במקום הוא מסלק היזק ראיה!
ועוד תמה הט"ז על הרמ"א, שהרי הרא"ה עסק במקרה שהיו רגילים בגויל ורצה לבנות כותל חלש, שאז אכן הדבר גורע מאפשרות השני להשתמש בכותל, אבל כאן ממילא רגילים מחיצה קלה, ואי אפשר לסמוך קורות על קנים והוצים!
אכן יתכן שכשכתב הרמ"א 'מחיצה קלה' הוא לא התכוון למחיצת קנים, אלא למחיצת כפיסים שהיא קלה ממחיצת גויל; מכל מקום הרמ"א כתב את דבריו באופן סתמי, ולכן יש מקום להערת הט"ז.
וביחס לתמיהת הט"ז השיב הנתיבות 5 , וזו לשונו:
"ויש ליישב דלא מיבעיא באין בו דין חלוקה ונתרצו לחלוקה ודאי דיכול לומר לא נתרצתי בחלוקה רק אדעתא דמנהגא בכדי שיהיה לי כותל לסמוך קורות ואם אתה תבנה בתוך שלך שוב אי אפשר לעשות כותל אחר לעצמי שיתמעט בחלקי כדי רוחב כותל שלם, ואפילו ביש בו דין חלוקה אפשר לומר דלא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה רק באופן שלא יפסיד אחד את חבירו בחלוקה שביניהם. אבל אם קנו כל אחד חצי חצר לעצמו ודאי דאין חבירו יכול לעכב כשמסלק ממנו היזק ראיה".
הנתיבות מחדש שודאי כאשר כל אחד קנה את חלקו בחצר באופן עצמאי אין אחד יכול לכוף את חבירו לבנות כותל כדי שיוכל לסמוך עליו, אלא די בכך שמסלק היזק ראיה, וחידוש הדין של הרא"ה מתייחס לחצר שהיו שותפים וחילקוה ביניהם "לא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה אלא שלא יפסיד האחד את חבירו בחלוקה שביניהם". דין המשנה הוא בצורת החלוקה: אמנם חיוב בניית הכותל התחיל מהיזק ראיה, אך כיון שכבר חייבו חכמים לבנות כותל הם תקנו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
לפי הנתיבות נראה שבמקום שאין דיני חלוקה, כגון שני שכנים שקנו את החצר באופן עצמאי, לא רק שיוכל האחד לבנות בתוך שלו, אלא הוא יוכל לבנות מה שירצה, אפילו כותל חלש שעלול ליפול, והעיקר שהוא מונע היזק ראיה. לעומת זאת לפי הנימוקי יוסף בכל מקום שיש היזק ראיה חלים דיני המשנה שיש לעשות כמנהג, ומהטעם שכתב שאם יבנה כותל חלש נמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את החדש. אכן הרא"ש יסכים במקרה זה לנימוקי יוסף, למרות שלפיו אין חילוק בין סוגי השכנים, מכל מקום הרי לפיו גם בשכנים שחילקו ביניהם את החצר יכול האחד לכנוס בתוך שלו מה שירצה, שכל טעם החיוב לעשות כותל חזק הוא שיכול האחד לומר "אי אפשי לעשות מעותי אנפרות".
במקום שלא מקפידים על היזק ראיה ולא נוהגים לבנות כותל, מביא הרשב"א דעה שאינם חייבים לבנות הכותל, אבל הרשב"א עצמו אומר שגם במקום זה חייבים. הרשב"א כתב כמו הנימוקי יוסף שאין האחד יכול לכנוס לשלו, ואם כן הוא הולך בדין זה לשיטתו, ששורש החיוב הוא לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר, ותקנה זו הינה מוחלטת לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
