ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- נח
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- התבוננות אמונית
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הוגט בת תורקיה
השבת התארחתי במלון הקשתות בפסגת הר הזיתים, מהמקום הזה אפשר לראות את כל ירושלים העתיקה, את הר הבית, רצפת הר הבית, ויש תחושה של חיבור אל הקדושה כי הראייה מחברת. הקב"ה אומר למשה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ, משה אמנם לא נכנס לארץ ישראל אבל הוא רואה את הארץ, יש עניין בראיה. לעומת זה לגבי המרגלים שמאסו בארץ, הקב"ה נשבע אם יראו את הארץ הזאת, כלומר שהם לא ראויים אפילו לראות את הארץ, ומשה כן זוכה לראות. לראות את ירושלים ואת הר הבית במשך שעות לעמוד מול ולהתפלל, זו תחושה מאוד מחברת. ומצד שני לראות שבמקום הקדוש הזה, השיא של הקדושה, מקום שהשכינה לא זזה משם, יש באמצע בניין זר שמטמא את המקום, יש פגם במקום של השכינה, זה ממש צובט את הלב. אבל ב"ה שאנחנו זוכים לראות. היו הרבה דורות שלא זכו להיות בארץ ולא זכו לראות, ואנחנו עומדים שם ומתפללים לריבונו של עולם שיסיר את החרפה הזאת. 'עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר', שנזכה במהרה לראות את המקום הזה בקדושתו בסילוק כל הזרות שיש שם בע"ה.
ערך הכלל (דרשות הר"ן)
קראנו השבת את פרשת נח, על דור המבול ודור הפלגה. בדרשות הר"ן, בדרוש הראשון, עומד הר"ן על גודל עניינו של הציבור. וזו הקדמה חשובה מאוד להתחלת הזמן.
הר"ן פותח שכל המפרשים האמיתיים הסכימו שבראשית הבריאה נברא חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח, ואין ספק שכל המציאות הנבראת הייתה לצורך האדם ובשביל מזונו ושאר צרכיו, ועל כן כל המציאות צריכה להיות מתאימה לצרכיו. הקב"ה ברא עולם מתאים לאדם העובד את ה', ועל כן הייתה מחומר אחד המתאים לייעודו, אבל היו חלקים שונים של הבריאה וכל חלק יש לו ערך בפני עצמו אבל הוא עדיין לא שלם. כל חלקי הבריאה כל אחד בפני עצמו חסר, ישנם ארבע יסודות שכל אחד חסר, וההרכבה ביניהם, והאיכות של הכול יחד יוצרת שלמות.
ואומר הר"ן:
"ועל דרך זה הפליגו רבותינו בשבח הציבור עד שאמרו לעולם תהיה אימת הציבור עליך עד שמצינו שנענש משה אדון הנביאים באומרו: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י) ואף על פי שכל אחד מצד פרטיותו היה ראוי לזה, אבל ככלל אין לומר עליהם ביקורת זו".
כלומר הר"ן מחדש, שההקפדה על משה הייתה שדיבר כך על הציבור. ואף שלגבי הפרטים הוא צדק, שלגבי כל פרט בפני עצמו הייתה עליו ביקורת נכונה, אבל אין לקחת את כל הפרטים ביחד ולהגיד עליהם ביקורת, הציבור הוא צדיק. הפרטים יכולים להיות חסרים הכלל לא. וזו הייתה הקפדה על משה רבינו שאמר על הציבור בלשון 'שמעו נא המורים'. וכן בקידושין הוא מחדש חידוש יפה בהסברת דברי הברייתא (קידושין לו.) אמר רבי מאיר אף על פי שחטאו קרויים בנים ואפילו שהם סכלים הם קרויים בנים ואפילו שחטאו בעבודה זרה הם נקראים בנים, מפרש הר"ן את דברי רבי מאיר שכלל ישראל תמיד קרויים בנים, וגם כאן הכוונה אף על פי שכל אחד שהוא בפני עצמו אינו ראוי להיקרא בנים "אבל מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו" כלומר, כלל ישראל הם בנים לה', אפילו שישנם רבים רבים בפרטים שאולי לא רואים אצלם מישהו שהוא כן בסדר, אבל אין לצרף את החסרונות שיש בכל אחד ואחד כאילו זה חיסרון של כלל הציבור. כל אחד שחוטא, החיסרון הוא אצלו. והמשותף עם הציבור זה הצד הטוב. ולכן הואיל וכל אחד הוא חלק מכלל ישראל, וכלל ישראל נקראים בנים, אז גם כל אחד ואחד מהפרטים נקרא בן בהיותו חלק מהכלל כולו.
זו הדרכה חשובה מאד, הדרכה למעשה. לפעמים אנחנו מרגישים שיש גוונים בציבור שיש לנו עליהם ביקורת, ואף על פי כן צריך להיזהר שלא להגיד ביקורת על הציבור, על הכלל. הכלל הוא צדיק, הפרטים יכולים להיות בהם נפילות. אבל כשאנחנו מצרפים את כל הפרטים ביחד, הצד המצרף שלהם זה הצד החיובי. וכבר רמזו לנו בחלבנה שנמצאת בסממני הקטורת וריחה רע, אך בהצטרפותה לא רק שאינה פוגמת את הריח הטוב אלא משביחה אותו. "וכן בהצטרף עמנו בעבודתנו לה' יתברך החוטאים והפושעים" - כשמצרפים בתפילה בתענית את הפושעים והחוטאים, לא רק שהם אינם פוגמים בתפילה, אלא אף היא נעשית יותר שלמה. כך אומר רש"י על הפסוק בשמות ל, ל"ד 'הלבונה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עימנו באגודות תעניותינו ותפילתנו את פושעי ישראל שיהיו נמנים עמנו'.
הר"ן מאוד מרחיב בדברים. כדאי לראות דרשה זו, דרשה מאוד נפלאה. כל דרשות הר"ן הן דרשות חשובות ונפלאות, אני מביא רק תמצית מדבריו.
בין אחדות טובה לאחדות שלילית
הר"ן ממשיך ואומר שלכאורה מדברי קהלת מובן להיפך ממה שאמרנו, שהוא אומר הכול הבל ואין לו קיום, והכלל של דבריו כיוון שהיסודות שמהם מורכב הכלל הם חולפים כמו האש שאמר "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ה) השמש נמצאת אבל אחר כך היא מסתלקת, וכן הרוח "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ" (שם פס' ו) כל דבר שהוא כלה, אין לו קיום והוא לא ממשיך. "העולה מדבריו שאחרי היות הדברים אשר הורכבו מהם, הם בעלי שינוי וחיסרון, אי אפשר שהמורכב יהיה יותר שלם". כלומר אם כל פרט ופרט הוא בעל חיסרון אז איך יכול להיות שהמורכב יהיה שלם? ועל זה משיב הר"ן שזה תלוי איזה חיסרון יש לכל אחד ואחד, אם לכל אחד יש חסרון אחר ולא חיסרון שמשותף אצל כולם, אז הכלל יותר טוב מאשר הפרטים, כי החסרונות לא מצטרפים, כי כל אחד יש לו חיסרון אחר, ובצירופם מתבטלים החסרונות. אבל אם החיסרון בכל הפרטים זהה, כמובן שכאשר מצרפים את הפרטים החיסרון יותר גדול ואינו חולף. כלומר, תמיד בהצטרפות פרטים בעלי תכונות משותפות אז התכונה מתחזקת. לכן אמר שלמה "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד, ט), שהאחד עוזר לשני ואפילו עצם החיבור עוזר שגם אם ישכבו שניים וחם להם, אף שאין להם כוונה לעזור לשני אבל עצם המציאות ביחד כבר עושה טוב לשניים, אז אם כן הכלל הוא שבעצם כשהחיסרון משותף, אז ההצטרפות של הכלל הוא מסוכן, וזה מסביר לנו את העניין של הפרשה שלנו לגבי דור הפלגה, והוא מקדים שמפני זה אמרו 'כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם ופיזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם'. למה, כי כשהצדיקים מתכנסים, המשותף החיובי שלהם, הוא המשתף אותם, ועל כן טוב להם וטוב לעולם, והרשעים שיש להם משותף שלילי, אז כמובן רע להם ורע לעולם. וזה עניין דור ההפלגה שרצו להתחבר יחד כדי שכל העולם יהיה תחת הנהגה אחת. ה' ירד לראות מה המשותף שלהם, מה יכול לקרות מהאיחוד הזה שהם מתאחדים ביחד, וכיוון שהמשותף שלהם היה הרצון לעבוד עבודה זרה, וזה יגרום להתחזקות עבודה זרה, אפילו שהם אולי לא התכוונו לכך מהתחלה. הם התכוונו רק להתאחד אבל כיוון שלכל אחד יש החיסרון הזה של הרצון לעבודה זרה, והחיסרון הזה הוא משותף לכולם, אז כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם. ועל כן אמר הקב"ה "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז) נפזר אותם.
למדנו מכאן, את החשיבות של ההסתכלות על הציבור, על כלל ישראל.
הרב באורות התשובה (פרק ד, ה, ז, ופרק יג, א, ד) מרבה לדבר על זה שכשאדם שרוי בחטא אז יש חציצה בינו לבין הכלל, ואם אדם רוצה להיות מחובר אל הכלל, הוא צריך לשוב בתשובה. צריך לסלק את החציצות.
צוהר תעשה לתיבה – למילות התפילה
ה'בעל שם טוב' אומר: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו, טז) תיבה זו ספינה, ותיבה זו גם מילה. וצריך שהמילים, מילות התפילה שאדם מתפלל, יהיו מצהירות, מבריקות ומאירות. שכל מילה שאדם מוציא מפיו בתפילה, תהיה מילה שמאירה ומלאה בתוכן, מלאה בהתלהבות, בהבנה. כל אות מרמזת על משמעויות גדולות מאוד. וכשלוקחים כמה אותיות, ומחברים אותן לתיבה, יוצרים כאן יצירה בעלת משמעות, בעלת תוכן.
לגשת לתפילה מתוך הכרה שכל המציאות מעשה ה'
בעקבות הבעל שם טוב, בא 'אור המאיר' בפרשת נח ואומר על הפסוק: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כא – כב) ורש"י פירש שזה בעניין התיבה. ולכאורה צריכים להבין את זה, הקב"ה אומר לו קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה ויעש נח, הוא עושה את התיבה, עושה את התיבה מהאוכל שהוא אוסף לכולם. מבאר אור המאיר, תיבה זה כמו שאמרנו הכוונה למילות התפילה. ובשביל להתפלל תפילה שתהיה עם משמעות גדולה מאוד, צריך לקחת מכל המציאות, ללמוד מכל המציאות כולה. לעבודת התפילה, האדם צריך לקשור את עצמו בכל הנבראים, כי כל נברא הוא בעצם בריאה אלוקית. ואם אדם מסתכל נכון על כל המציאות כולה, ורואה שהכול זה בעצם יצירה של ריבונו של עולם, וכל דבר במציאות, הוא עוד איזו הופעה אלוקית מיוחדת, וריבוי הגוונים, מראים על הרבה הופעות של הגדלות האלוקית בשמיים ובארץ, אז הוא יכול לבוא אל עבודת ה' אל התפילה. לקחת מכל המציאות כולה ולהכניס אותה אל מילות התפילה. אם אדם חי במציאות כזאת שהכול זו הופעה אלוקית, וכל עניינו של העולם הוא גילוי כבוד ה', וזה תפקיד האדם בתפילה לגלות את המציאות הזאת, אז תפילתו תהיה תפילה מרוממת, ולא יכול להיות שהוא יסיח דעתו מן התפילה. כי אין נושא אחר במציאות שיכול להזיז את האדם אל מחשבות אחרות. כשאדם לא חי כל הזמן במחשבה השלמה הזאת, יש חשש שפתאום באמצע התפילה, יכנסו מחשבות אחרות, כי יש דברים אחרים בעולם. אבל כשאדם חי חיי אמונה אמיתיים, וחי את מציאות ריבונו של עולם בכל המציאות כולה, אז התפילה מוכרחה להיות מושלמת.
וזה מובן מהפסוק שאמר שלמה בסוף קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג) ואמרו חז"ל כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, אז אפשר להבין את המילה לצוות, כמו שמפרשים המפרשים שכל העולם כולו הוא צוותא, הוא משרת את המגמה הזאת, של 'האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור'. ואפשר להבין את זה עוד יותר, שמכל העולם אתה לומד להיות ירא אלוקים, כי כל בריאה היא מראה לך את מעשה ה' את הגדולה האלוקית, והיא מביאה את האדם לידי יראת שמיים. כל בריאה שאתה רואה, היא מצווה אותך במצוות האמונה, מצוות יראת ה'. זהו הפירוש "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ו, כב), רש"י מפרש שזה בעניין התיבה, כל מה שעשה נח זה מתוך כל אשר ציווה אלוקים בכלל המציאות.
העמל הנדרש לקניין תורה שבעל פה
מדרש תנחומא פותח:
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" (בראשית ו, ט) יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) ונתן לנו את התורה בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופירשום בתורה שבעל פה וגילה אותם לישראל" - התורה שבכתב, תורה תמציתית, רמזים, רושם, דברים צפונים, אבל תורה שבעל פה מורחבת. "ולא עוד אלא תורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות, תורה שבעל פה הרבה, ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב ,יא, ט). התורה ארוכה יותר מארץ אבל לא רק התורה. הגר"א מפרש את הפסוק באופן כזה, ארוכה מארץ מידה, המידה שבה מודדים את התורה היא יותר ארוכה מארץ. המידה שבה מודדים היא בדרך כלל קטנה מהדבר שאותו מודדים. למשל את השולחן מודדים לפי ס"מ, את השטח מודדים עם מד מטר, לוקחים את המידה הזאת ומודדים בה מספר פעמים עוד פעם ועוד פעם עד שמכסים את המרחק שרוצים למדוד. כלומר, מבאר הגר"א שהמידה שבה מודדים את התורה היא יותר גדולה מארץ, לא רק שהגודל של התורה יותר גדול מארץ, אלא אפילו המידה שבה מודדים את התורה היא יותר גדולה מארץ. צריך למדוד בלי סוף, כי התורה היא גדולה ועצומה ואין סוף לחוכמתה.
"וכתיב "וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (איוב כח, יג) וכי בארץ המתים תימצא, אלא שלא תימצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאווה, כבוד, גדולה בעולם הזה, היא לא תימצא אצלו אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". - אדם שרוצה לעשות קניין בתורה, הוא צריך שהכול יהיה כביכול 'מת' מול לימודה של התורה. כמו שאדם אומר 'אני מת לאכול', מה פירוש המילה 'מת לאכול' שום דבר לא מעניין אותי עכשיו חוץ מלאכול, אז גם 'אני מת ללמוד', זאת התורה אדם כי ימות באוהל, התורה לא נקנית אלא במי שממית עצמו על התורה. הוא ממית את כל הדברים האחרים חוץ מהרצון ללמוד תורה.
"לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר "עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית" (שמות לד, כז) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים האלה, אלא על פי הדברים האלה, וזוהי תורה שבעל פה, שהיא קשה ללימוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך שנאמר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר את עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור" - כשעוסקים בתלמוד נתקלים בקושיות, והדברים לפעמים מסתבכים עד שהדברים מתבהרים, בהתחלה זה נראה כחושך, צריך מאד להתאמץ, צריך להשקיע ולהבין את הסוגיא, להבין את הקושי, למצוא פיתרון לקושי, ואחרי שאדם פותר את זה, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל". לא צריך להתייאש, צריך לדעת שזה סידרה של תורה, אי אפשר להגיע להבנה בהירה בתורה בלי שבדרך נתקלים בקושיות, מרגישים שלא מבינים, וזה קצת מתסכל ומכביד, אבל זו הדרך שרק דרכה אפשר להגיע אל האור הגדול של התורה. "ולעתיד לבוא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
ממשיך המדרש:
"ולא קיבלו בני ישראל עליהם את התורה עד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז) ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע".
מדרש תנחומא כאן מתרץ קושיא. מצד אחד חז"ל אמרו לנו שישראל אמרו נעשה ונשמע וקבלו את התורה בשמחה, מצד שני חז"ל אומרים לנו שהקב"ה כפה הר כגיגית, בא מדרש תנחומא ואומר יש שתי תורות. יש תורה אחת שישראל אמרו עליה נעשה ונשמע זו תורה שבכתב. קל לקיים אותה, לא צריך לעמול קשה ולראות את כל פרטי הדברים וכל התמונה וכל הסוגיות וכו' ואין בה יגיעה וצער והיא מעט.
"אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו".
וזה תירוץ על עוד קושיא. בפרשה הראשונה של שמע כתוב: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) בפרשה השנייה כתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג) ואין בכל מאודכם, איך ליישב את זה, למה אין בפרשה השנייה 'בכל מאודכם' - אומר המדרש תירוץ, הפרשה הראשונה מדברת על לימוד התורה כולה, ששם צריך 'בכל מאודך', שזה בכל ממונך, וזה גם במשמעות של כל המאמצים שלך, מאוד מאוד מאד, ועוד מאד, לא נעצרים באף מקום.
"ראה מה כתיב אחריו "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו) ואי זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (שם פס' ז) זה תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שנייה "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי" וגו' (דברים יא, יג) "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם", (שם פסו' יד) זה מתן שכרם של עוסקי מצוות שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שנייה כתיב בה "בכל לבבכם ובכל נפשכם" ולא כתב בכל מאדכם, ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה".
הדגשת מעלת התורה שבעל פה בפתיחת הזמן
המדרש מרחיב בזה. מה זה קשור לפרשת נח - פרשת נח קוראים בהתחלת הזמן. בהתחלת הזמן צריך להסביר את ערכה של תורה. להתכונן ולדעת מה אנחנו הולכים לעשות. אנחנו קיבלנו על עצמנו לשבת ולעסוק בתורה שבעל פה , הגענו השנה ללימוד מסכת כתובות, שזה ש"ס קטן, מסכת חשובה מאוד, ש"ס קטן פירושו של דבר שיש בה כמעט מכל הנושאים שנמצאים בש"ס, כי חיי המשפחה הם בעצם עולם קטן שמכיל בקרבו ענייני ממון וענייני איסורים ועניינים שונים. וכולנו באנו עם רצון עז לשקוד על התורה, לעמול בתורה, להשקיע, לוותר על הרבה דברים על מנת לשקוע בלימודה של התורה, כדברי המדרש תנחומא.
ללמוד בעמל ובשמחה
אנחנו מקבלים על עצמנו עול תורה, אבל אנחנו צריכים לפתח את היכולת ללמוד את התורה בשמחה ולהרגיש דבקות, לא רק עול של חובה וכורח אלא שמחה, ולא שמחה קטנה כי בלי כלשהו של שמחה, בלי איזושהי הרגשה של סיפוק והתקדמות, אי אפשר בכלל ללמוד. צריך ללמוד את התורה בשמחה גדולה, גם מצד שאנחנו עוסקים בדבר ה' ואין לך דבר יותר גדול מזה, וזה צריך להיות משמח מאוד מאוד. וגם כל אחד צריך ללמוד את הדרך איך ללמוד באופן הזה שהוא מרגיש שהלימוד תואם לו וממלא אותו שמחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז), כבר הסברנו את דברי הרב שכאשר אדם מתרגל לאיזה דבר, זה כבר לא ממלא אותו שמחה גדולה כמו בפעם הראשונה. אבל כשאנחנו עוסקים בדבר ה' שהוא למעלה למעלה מכל השגה, כל הזמן צריך להרגיש התחדשות בעיסוק בדבר ה'. מצד שני לא צריכים להרגיש שהדברים כל כך עליונים ולא שייכים לנו, כי ב"ה הקב"ה נתן לנו טבע נשמתי אלוקי שמתאים לתורה. אז גם שמחה וגם להרגיש טוב, וצריך לעבוד על זה להרגיש טוב ולהיות בשמחה. לפתח צימאון לדבר ה', הוי שותה בצמא את דבריהם. כלומר, כשאדם רוצה לשמוע וללמוד מתוך תחושה של צימאון גדול, מים רבים לא יוכלו לכבות את האש, את הלהבה ואת האהבה, וכמה שנשתה נישאר יותר צמאים, כי זה כל כך טעים, והצימאון בלימוד הולך ומתגבר.
אני רוצה לברך את כולכם, את בני החבורה. יש פה ממש נבחרת של בני תורה שרק לראות אתכם זה ממלא שמחה גדולה. לא היה לי כל כך פשוט לא להיות כאן בשבת הראשונה, אני חושב שזו הפעם הראשונה שלא הייתי בישיבה בשבת ראשונה, ומצד שני היה קשה לוותר על להיות במקום ההוא, בהר הזיתים.
אני רוצה לאחל לכולם בעז"ה שתלמדו ותעלו במעלות הקודש, והזמן הזה, יהיה זמן של התעלות גדולה, התעלות רוחנית, בשמחה ובטוב לבב, חזק ונתחזק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
