^ 1. יסוד ההלכה לעניין 'שלום' שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא"ש כלל ג' ט"ו, עיקר שם שלום אינו שמו של הקב"ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. אמנם לדעת התוס' סוטה י, א, שלום הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ"א ביו"ד רעו, יג, כתב: "יש נזהרים אפילו במילת שלום שלא לגמור כתיבתו", מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש"ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי שאר כל הפוסקים משמע שלא כדעת התוס'. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם שלום, וכך כתב הרמב"ם הל' יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ"כ בשו"ע רעו, ט, וכ"כ הגר"א שם ס"ק כ"ד וכ"ט. וכן בשו"ע הגר"ז או"ח פה, ג, כתב שאף שאין אומרים שלום בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה, וכן כתב המ"ב פה, י, הרי שבעיקר הדין דעתם כרא"ש, ש'שלום' אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א' מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב' מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים אלא שכתב הרדב"ז (הובא בפ"ת רעו, כח) שאם כתב שלום בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג"מ או"ח ח"ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב "שלום וברכה" ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב שלום לבד או "שלום עמך" יש מקום להחמיר.
אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת שלום במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו שלום במקום הטינופת, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אינה בה כל כך ביזיון, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת, אלא שאין זה גניזה. (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט"ז הערה פ' משווה בין שני המחלוקות).
^ 2. לעניין שמות לועזיים כגון 'גוט', כתב הש"ך קעט, יא, שמותר למוחקם. וזה ברור מכל הפוסקים שלא הזכירו שבנוסף לשבעת השמות בעברית ישנם עוד שמות שאסור למוחקם. וממילא ברור שאין בשמות אלו קדושה ורק לבזותם אסור. אמנם כמה אחרונים כתבו להחמיר מלכתחילה, כמובא בפ"ת רעו, יא, בשם חוות יאיר ק"ו, שאם כתב השמות הלועזיים בכתיבה אשורית שכותבים בה ס"ת, אפשר שאסור למוחקו. אמנם כתיבה רגילה שלנו כיום אינה נחשבת אשורית, שאינה כשרה לספר תורה. גם בשו"ת אחיעזר ח"ד ל"ב כתב שלכתחילה יש לכתוב בעיתונים 'גוט' עם קו מפריד באמצע המילה (גו-ט), כדי שלא יבואו אח"כ לידי ביזיון. מ"מ למעשה נראה שהעיקר כדעת המקילים, וכמו שכתבו הגר"ז והמ"ב פה, י, שמותר למחוק שמות לועזיים ואין לבזותם. ונראה שהנחה בפח אינה נחשבת לביזיון כל כך, שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו מכתב שכתוב בו שלום מותר להניח בפח.
לעניין סימני אותיות שנועדו לסמן שם השם, כגון 'יי' או ה' או ד', כתב הרמ"א יו"ד רעו, י, עפ"י מהרא"י בתרומת הדשן קע"א שמותר למחוק אותיות אלו לצורך. וכן דעת רוב ככל הפוסקים. אמנם מדברי הרדב"ז ח"א ר"ו נראה שכל שמתכוון לכתוב אותיות שיהיו סימן לשם השם, יש בהם קדושה ואסור למוחקם. אבל כאמור דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכמו שכתב ערוה"ש רעו, כח, וכן משמע בבני יונה סוף סימן רע"ו. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד ד"ש, הזכיר כמה פוסקים שסוברים שאין באותיות אלו קדושה, ובאר שאף לדעת הרדב"ז רק כאשר הסימן עולה לגימטריא של שם השם אזי יש להחמיר, אבל בשאר הסימנים אינו מחמיר. ועוד עיין בספר צדקה ומשפט פרק טז, הערה פ"ח. ומכל מקום אלו שרוצים להחמיר ולא לכתוב ה', משמע שאינם מרוויחים כלום אם כותבים ד', שכן בין כה וכה כוונתם לרמוז לשם השם, ובה' אין יותר קדושה מפני שהוא אות מן השם, שרק אם היה מדובר על אות שמתחילה את שם השם היה מקום לחומרא. לכן אין סיבה לדקדק ולכתוב בראשי מכתבים בס"ד במקום ב"ה.
^ 3. בשו"ת שבות יעקב ח"ג י' וי"ב מקל לשרוף ספרי קודש מודפסים שנתבלו בצנעא בתוך כדים או אבנים ואח"כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים ע"י שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ"כ בשו"ת באר שבע מ"ג, וכנסת יחזקאל ל"ז. וכ"כ המ"א או"ח קנד, ט, ושו"ת שואל ומשיב מהד"ג ט"ו, והמ"ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקלו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה. היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל רוב ככל הפוסקים דחו סברה זו, וכ"כ הט"ז יו"ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח"ג סוף תשובה א'. ובמנחת יצחק ח"א יז, ח-יב, ואף אם המדפיסים היו גויים, הסכמת הפוסקים שיש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ"ב מ, ד.
הרב פיינשטיין באג"מ או"ח ח"ד ל"ט רצה לחדש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ"ך שלא על קלף בדיו, ורק משום "עת לעשות" התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יוקחו להתכה אין איסור. וכל זה אמר לגבי תלמוד ומפרשים, אבל בחומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם 'אלהי-ם', מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע"פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה קדושה על השמות, וכשנתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. עוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדו מדרבנן בלבד. מ"מ דעת רוב הפוסקים שקדמוהו לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.
^ 4. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שכל יעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב פ' שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה' - ז', שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה - מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו"ת אחיעזר יו"ד מ"ח התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שע"ו כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. וכן הקל בציץ אליעזר ח"ג א' לשרוף עלי ההגהות אבל אין להשליכן באשפה דרך ביזיון. ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שכל המקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים.
אמנם יש שהחמירו, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח' ור' שלמה הכהן מווילנא במכתב י"ב שם. וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב, והובא בכה"ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנ"ד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. ולמעשה ההלכה כמקילים, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן, ולגבי עלי ההגהה דעת רוב הפוסקים להקל שאין בהם קדושה ואין צריך לגונזם.
ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה, מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד, ויתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שרובו חול, לא נתקדש. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"א י"ז וי"ח, שמותר לשרוף עיתוני חול שנדפסו בהם דברי תורה. ע"כ. ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתוני החול שבימינו, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתון חול יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. ואף בעיתון חיובי כמו הצופה נראה שאפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתו לצורך חול וכפי שכתב המנח"י. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף הניירות בשקית נוספת - אין בזה ביזיון. ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.
לגבי דפי פרשת שבוע המחולקים בבתי הכנסת, מעמדם חמור יותר, שכל עניינם לצורך קדושה, וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. ורק מצד אחד אפשר להקל, שנועדו ללימוד חד פעמי, וכיוון שכך אולי אפשר לומר שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב. וכן לפי דעת האג"מ או"ח ח"ד ל"ט שלאחר גמר הלימוד בהם, פסקה קדושתם, אפשר להקל שלא לחייבם גניזה. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך.
^ 5. גם כאשר רוצים לשבח את הקב"ה בתוך דרשה, מצד הדין מותר להזכיר את שם השם, אלא שנוהגים לשנות, כדי שלא להכנס לחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה. וכן כאשר אומרים דבר תורה, ורוצים להזכיר שם השם, מצד הדין משמע שמותר, אלא שנהגו להזכירו בכינוי 'השם' או הקב"ה, או 'אלקים', כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים, שמא יקרה שיזכיר את שמו לבטלה.
^ 6. באג"מ יו"ד ח"ב קמב, כתב שאין במחיקה איסור, רק שהדבר נראה מכוער, ולכן יש למוחקו בגרמא. וביבי"א ח"ד יו"ד כ' מרחיב בביאור שאין בזה איסור מחיקת השם. עוד עיין בציץ אליעזר יג, א, שכעיקרון הסכים לדעתם. גם במנחת יצחק ח"ג קב, כתב שאין בזה איסור, ורק שלכתחילה אין למוחקו כי דינו כדין סימן של השם. והציע למוחקו על ידי גוי או קטן. ונראה שאם מוחק כל הקלטת, אין בזה ביזיון וגם הדבר נחשב גרמא לכמה שיטות, ואין בזה איסור.