ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וירא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
לאחר מכן הקב"ה מספר לאברהם שהוא הולך להפוך את סדום. "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה... ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד וכו'". "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", אברהם מלמד זכות על אנשי סדום, הרשעים החוטאים. "ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר". אברהם מכיר את מקומו ובכל אופן אינו יכול להתאפק מללמד זכות, מלנסות להציל את אנשי סדום מעונשם. חכמים לומדים מכאן שאברהם היה עניו גדול מאוד. ויש מקום להתבונן בדברי חכמים אלו בגמרא בחולין דף פ"ט, שמביאם המהר"ל בנתיב הענוה פרק ב' -
"אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי, בהגדה, עשה אזנך כאפרכסת. "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו'" - אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרון אמרו "ונחנו מה", לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". אבל עובדי כוכבים אינם כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר "הבה נבנה לנו עיר", לפרעה אמר "מי ה' (אשר אשמע בקולו)", לסנחריב אמר "מי בכל אלהי הארצות וכו'", לנבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב", לחירם מלך צור אמר "מושב אלהים ישבתי בלב ימים".
כל מלכי העמים שהקב"ה נתן להם גדולה נעשו בעלי גאווה. יש הבדל בין גדולה שהקב"ה נותן לגדולי ישראל ולישראל בכלל לבין גדולה הניתנת לגויים. כשישראל מקבלים גדולה הם יודעים שהם מקבלים גדולה אלוקית, לא גדולה גשמית. אברהם יודע שה' נותן לו את הגדולה הזו וזה גורם לו להיות עניו. זה לא שלו, זו מתנה אלוקית. כל הגדולה שלו אינה שלו כי אם של רבש"ע, ובמה יתגאה? חכמי הגויים חושבים שהגדולה נעשית מכוחם ועל כן מתגאים בה. אין סתירה בין גדולה לענוה. אדרבה, יש קשר ביניהם. כשהגדולה היא גדולה אמיתית, כשאדם מכיר מאין הגדולה, היא ממלאת אותו בענוה. וככל שאדם יותר גדול הוא נעשה יותר עניו. לכך התכוונו חכמים בדבריהם כאן. אברהם אבינו היה גדול בענקים, יסודה של האומה, "הביטו אל צור חוצבתם... אל אברהם אביכם" 1 , והוא אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", מלא ענוה. משה ואהרון, גדולי ישראל, מנהיגי ישראל, ולאחר מכן דוד המלך - כולם אנשים ענקים, גדולי האומה הישראלית בכל הדורות, והם ענוים. על משה רבנו מעידה התורה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" 2 ..
הענוה האמיתית איננה שאדם מקטין עצמו וחושב שהוא קטן מכולם, פחות מכולם, שכולם יותר מוצלחים והוא מלא חסרונות. זו אינה ענוה אלא רגשי נחיתות. אם אדם מכיר בערכו הוא אינו בעל גאוה. ענוה אמיתית היא שאדם מבטל את עצמו לחלוטין, לא שהוא קטן. כל עוד הוא בעל גודל מסוים הוא עוד לא עניו. רק כשאדם מבטל עצמו לגמרי עד שאינו שייך כלל לגדלים, אז הוא נעשה גם בלתי מוגבל, הוא יוצא מהגבולות. ענוה היא מידת הפשיטות, מופשטת מכל הגדרה גשמית, מכל מציאות גשמית. העניו מלא כולו באור ה', אין בו שום דבר מעצמו כי אם גודל אלוקי, חסד אלוקי שהקב"ה נתן לו. ככל שנתן לו הקב"ה יותר הוא מלא יותר. במידת ההתבטלות הגמורה אין הבדל בין גודל לקוטן. העניו לא משווה עצמו עם אחרים, אלא מתפשט מהמציאות המוגבלת. הגבולות שייכים למציאות הגשמית המצומצמת. כשיוצאים ממנה אין גדול ואין קטן. זאת הענוה הגמורה. ע"כ אומרים חז"ל שמי שרוצה לעסוק בתורה מוכרח לקנות את מידת הענוה, שכן התורה היא מופשטת בלתי גבולית ואדם הרוצה לעסוק בה צריך להתאים את עצמו למעלתה. לשם כך עליו לצאת מההשוואות, מהצמצום, ולהתרומם למעלה מהגבולות. רק אז אדם יכול ללמוד את התורה שהיא בלתי גבולית.
ע"כ באים חכמים ואומרים על רבש"ע -
בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה.... במעון קדשו".
הגדולה והענוה באים יחד. הקב"ה הוא אלקי האלקים, אדוני האדונים, שוכן למעלה למעלה, ויורד כביכול מטה מטה אל האנשים הנמצאים במצוקה, בתחתית המדרגה. לומר לנו, שהגדלות והענוה הם ממש עניין אחד. הגדלות האמיתית הבלתי גבולית היא מעל כל הגבולות. הגודל האלוקי הוא בלתי מוגבל וממילא אין מדרגות, הוא נמצא למעלה ולמטה, בכל המדרגות. יתר על כן, יתכן שחז"ל מתכוונים לומר שלא נגביל את הגדלות האלוקית ונאמר שהקב"ה הוא מאוד גבוה ועליון, כי אם כן אנו מדברים על גודל מסוים. לא כן הדבר, אלא הקב"ה כל כך גדול עד שהוא יוצא מהגבולות, מתפשט על כל המציאות. זו הענוה האמיתית.
הענוה גוררת את היראה
אמרו חכמים במדרש 3 -
כל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה, שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'".
ע"י החכמה אדם יכול להגיע ליראה. זה לא מוכרח. יש אנשים שיש להם חכמה אך לא הגיעו ליראה, כיון שהיראה היא שיא החכמה. ומכל מקום החכמה היא תנאי ליראה, כי "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" 4 . אי אפשר להגיע למידת היראה ללא החכמה, ללא הכישרון של ההבנה של הגדולה האלוקית. אחרי שמופיעה החכמה בשיאה אפשר להגיע ליראה. והיראה היא העקב לסוליתה של הענוה. הענוה יותר גבוהה מהיראה.
מדוע זה נאמר בלשון הזו? מדוע לא נאמר שראש היראה היא הענוה, כפי שנאמר לגבי החכמה והיראה? משום שהסדר הוא הפוך - החכמה מביאה לידי היראה, ואילו הענוה גוררת את היראה אחריה, שכן מי שהוא עניו מוכרח להיות ירא. אדם המבטל עצמו לחלוטין רואה ממילא את הגדולה האלוקית. מי שהוא בעל גאוה הוא עסוק בעצמו. זוהי משמעות הפסוק - "עקב ענוה יראת ה'". הענוה היא מדרגה עליונה מיוחדת במינה, כביכול השתוות לרבש"ע. היראה היא כלפי רבש"ע, היא לא קיימת אצל רבש"ע, אבל מידת הענוה היא מידה אלוקית, וכשאדם קונה את המידה הזו כביכול יש כאן הידמות לרבש"ע.
כזה היה אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר". אמנם אומרים חז"ל 5 שגדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם אבינו, שבאברהם אבינו נאמר "ואנכי עפר ואפר", משהו אפסי, ואילו משה ואהרון אומרים "ונחנו מה", אפילו לא זה. הענקיות של משה ואהרון, שעל ידם ניתנת התורה לישראל, מוכרחת להיות מקושרת עם מדרגת הענוה היותר עליונה. דוד המלך, מנהיג ישראל, שכל המלכות נמשכת ממנו, וכן המשיח הוא בן דוד, אומר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש". הרצי"ה היה מדייק על פי דברי הגמרא שנזכרו קודם, שגם כאן גדול מה שנאמר בדוד יותר ממה שנאמר במשה ואהרון, שאמנם תולעת היא מציאות ולא כדברי משה ואהרון "ונחנו מה", אך דוד המלך אומר גם "ולא איש". יש כאן שלילה של מציאות, שלא נאמרה אצל אחרים.
אם כן הענוה מחוברת עם הגדולה. ומי שהוא עניו במדרגה הזו של הפשיטות, שאיננו משווה עצמו בכלל, איננו מתעסק במציאות העצמית שלו כי היא לא קיימת. הוא איננו מחפש איך לתפוס מקום, איך לעשות רושם, שיכירו את ערכו ואת מעלתו, כיון שאין לו ערך ומעלה עצמיים. כאמור, אין הכונה לצמצום ותחושה של שפלות אלא הכרה שהכל מאת ה'. זה נותן לאדם המון כוחות, שכל מה שהוא עושה אינו מכוחו אלא מכוח רבש"ע. זה נותן הרבה ביטחון. ענוה אמיתית מחוברת עם ביטחון, עם עוצמות, עם תחושה של כוחות גדולים. האדם בא בשם האידיאל האלוקי, השליחות האלוקית, התפקידים המוטלים עליו. האדם עוסק בייעוד שלו, במגמה שלו, בתפקיד שלשמו הוא בא לעולם. כשלעצמו הוא לא כלום, אך הוא שליח, עבד של רבש"ע. על כן הוא מלא כוח וגבורה ורק הוא יכול להיות מנהיג גדול כי יש בו גדולת הביטחון ברבש"ע.
בענוה אדם עוזב את ההתעסקות בתפיסת המקום שלו במציאות, אם הוא חשוב או לא, מיוחד או לא מיוחד בתחומים החיצוניים והפנימיים, אם הוא יפה, חזק, עשיר, חכם, בעל מעלות. התחום הזה לא מעניין אותו. ממילא, אם מישהו משפיל אותו זה לא נוגע אליו. "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים" 6 . זה לא מעסיק אותו. הוא מתעסק בייעוד שלו, בשליחות, בתפקיד. כמובן, אדם כזה נעשה מאושר, שכן הוא איננו פגיע. לא מעניין אותו מה אומרים עליו. הוא גם לא מתפעל מהשבחים שאומרים עליו כי הוא יודע שזה לא שלו, כמו אדם שיש לו מפתח לאוצרות שבבנק, שמחזיק הרבה כספים אך ודאי שהם אינם שלו.
קביעות מקום בתפילה
אמרו חכמים 7 -
הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו - הי חסיד, הי עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם לפני האלקים".
כלומר, אברהם חוזר אל אותו מקום להתפלל, וקביעות המקום לתפילה מבטאת את זה שהוא חסיד ועניו. כיצד קביעות המקום היא סימן לחסידות וענוה? עונה על כך רבינו יונה, שאמנם בבית הכנסת כל המקומות קדושים ועל כן זה לא כל כך משנה איפה אדם מתפלל, אבל אם אדם מתפלל בבית וקובע מקום לתפילתו – זה אומר שהוא מחשיב את התפילה מאוד מאוד. הוא מתכון, חושב על התפילה, עד כדי כך שהוא חושב אפילו על הפרט השולי הזה, כדי שהתפילה תהיה מושלמת. זה סימן על גודל הכוונה שלו בתפילה, וממילא אלוקי אברהם בעזרו. יש כאלה שהמקום אצלם הוא העיקר, מזה הם לא יזוזו, לעומת הכוונות שלפעמים מדקדקים בהם ולפעמים פחות. אם מישהו תפס להם את המקום הם כבר לא יכולים להתרכז בתפילה. אני אומר, שאם מישהו תפס לאחר את המקום, והוא הלך להתפלל במקום אחר, וויתר בלב שלם על מקומו, תפילתו מתקבלת פי שניים. שכן המקום הוא אמצעי לשלמות התפילה ולא מטרה. הנדיבות ואי הקפדנות מסייעים לתפילה יותר מאשר עניינו של המקום.
המהר"ל מבאר שעניינה של קביעות התפילה היא ביטוי לעוצמה של התפילה 8 . אברהם היה "צור", עמוד שכל האומה נשענת עליו. הקביעות מורה על נצחיות. הרב צבי פסח פרנק מבאר את הדברים באופן מעשי יותר 9 . לאנשים יש רגישויות שונות, לפעמים לא נתנו להם את העלייה שהם ביקשו, או לא נתנו להם לעבור לפני התיבה כשהם רצו, אז הם כועסים והולכים לבית כנסת אחר. כך הם זזים ממקום למקום. קשה להם לשמור על הקביעות. מי שהוא נמצא במקום קבוע זאת אומרת שהוא לא רגיש והוא לא פגיע, לא מחפש את הכבוד והעמדה הפרטית שלו, ולא עוסק בשאלה אם מתייחסים אליו יפה או לא. הרב פרנק ודאי אמר את הדברים מתוך ניסיון, בהיותו רב. על כל פנים באדם כזה שייכת גם מידת החסידות וגם הענוה.
^ 1. ישעיה נ"א, א-ב
^ 2. במדבר י"ב, ג
^ 3. שיר השירים רבה א, ט
^ 4. אבות ב', ה
^ 5. חולין דף פט ע"א
^ 6. יומא דף כג ע"א
^ 7. ברכות דף ו ע"ב
^ 8. נתיב העבודה ד'
^ 9. תולדות זאב (לרב זאב וולף פרנק), השמטות לברכות דף ו ע"ב, בשם אחיו, הרב צבי פסח.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
