החיוב הרוחני גדול מן השלילה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ספריה
גאולה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

2 דק' קריאה

עם ישראל ממשיך לצעוד בדרך גאולתו, גם במישור הרוחני וגם במישור הלאומי. כדי לראות את המציאות לאשורה בעיניים של האמונה, בעיניים של תורה, צריך להעמיק מבט ולחדור לתוך השורשים; צריך להגביה למעלה ולראות בראיה נכונה את התמונה בכללותה ואז המראה שלם ואמיתי. חז"ל לימדו אותנו, כיצד להתייחס אל החולשות ואל המשברים הרוחניים וכיצד להתייחס אל המעלות ואל החיוב, מה המשקל של עבירה, ולעומתה מה המשקל של מצוה.
וכך אמרו חכמים בסוף מסכת מכות: אמר רבי חנניה בן גמליאל: ומה אם העובר עבירה אחת נותן את נפשו עליה, העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה, שתינתן לו נפשו. הווי אומר, למצוה יש כח חיובי פי כמה וכמה יותר מאשר הכח השלילי שיש לעבירה. ופירש המפרש שם, שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחת מחמש-מאות, שכן במידת פורענות נאמר (שמות כ ; ה): "פֹקֵד עוֹן אבֹת על בנים, על שִלֵשים ועל רִבֵּעים"; בגלל אבות נענשים ארבעה דורות. לעומת זאת, במידה טובה כתוב שם: "ועֹשה חסד לאלפִים", והתרגום מבאר "לאלפים" דורות. ומיעוט אלפים לפחות שני אלפים. בזכות מצוה שאדם עושה, מקבלים שכר לפחות אלפיים דורות. ומוסיף המפרש: וכל-שכן, אם נפרש כפשוטו של מקרא, שאלפִים משמע עד סוף כל הדורות. בזה נותנים לנו חכמים אמת מידה של תורה שבה יש לבחון את משקל המצוות לעומת משקל העבירות.
המשנה לא הסתפקה בזה, אלא אומרת: רבי שמעון ברבי אומר: הרי אומר (דברים יב ; כג): "רק חזק לבלתי אכֹל הדם, כי הדם הוא הנפש". ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, הפורש מהן, על אחת כמה וכמה "שזוכה לדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות". וכל זה, כאשר אדם מתאפק ומתגבר ונמנע מלעשות עבירה, - גם לזה יש שכר רב כזה. אמור מעתה: מה רב שכרו של העושה מצוה חיובית. חז"ל מלמדים אותנו להסתכל לגמרי אחרת על המציאות ולתת משקל שונה לחלוטין ממה שהטבע הפשוט נוטה לראות.
במבט הרגיל, חומרתה של עבירה נראית הרבה יותר גדולה ומבהילה. לעומת זה, מעשה המצוה אינו נראה כל-כך גדול, והנטייה המוסרית היא דוקא להקטין את ערך המצוות ולהגדיל את חומרת העבירות. כך זה נראה יותר מוסרי. אז אדם לא מתגאה, הוא יותר ביקורתי, ערני יותר לתקן את חסרונותיו, אבל מתברר שהמבט הזה אינו אמיתי ואינו מוסרי, אלא מבט מעוּות וחולני, שתוצאותיו יאוש, חולשה, ביקורת על עצמו ואולי גם על בוראו. חכמים מראים לנו, שהתורה לא מסכימה לגישה הזו. התורה נותנת משקל אדיר למצוה, פי חמש-מאות לפחות מהמשקל שיש למעשה עבירה, וכאשר אדם עושה מצוה, הוא צריך להתמלא בשמחה עצומה, באושר אין קץ. לעומת זה, אם חס-ושלום הוא נכשל בעבירה, הצער צריך להיות קטן פי חמש-מאות ויותר לעומת השמחה בעשיית המצוה. מבט זה משנה אפוא את כל ההסתכלות, החיוב גובר, ומכאן ברור שאנו בתהליך של התקדמות.

גאולה