יש סיפור שהבעל שם טוב ישב עם חבורתו והתווסף אליהם יהודי פשוט שלא ידע לקרוא והנוכחים אמרו חידושי תורה אחד לשני עד שלפתע אמר הבעל שם טוב ליהודי הפשוט שיאמר איזה חידוש. היהודי הפשוט סיפר להם סיפור: פעם מכוון שהייתי בחובות שלחו אותי ואת משפחתי לבור וכל יום הורידו לנו מעט מזון. כל השלוש שנים הייתי שומע בלילות צעקות ובכי ובסופי השבוע הייתי שומע הצלה ושמחה. כאשר בשבוע האחרון לקראת יציאתי מהבור העצבות כל השבוע הייתה גדולה מתמיד ובסוף השבוע השמחה הייתה גדולה מתמיד.אזרתי אומץ מכוון שהייתי לקראת שחרור ושאלתי את הקולות מי אתם ולמה ככה התנהגתם. הם ענו שהם שדים וכל השבוע לא היה להם חיות כי הפרוש לא עשה כל עבירה - הוא כל היום רק למד תורה והיה בצום כאשר בסוף השבוע אשתו היתה מגישה לו כוס חלב ותמיד היתה עושה משהוא שהיה מכעיס אותו והמכעס היה לנו מזון. ובשבוע האחרון הוא גמר אומר בליבו וגם עשה השתדלות גשמית כדי שהכוס לא ישפך אך בסוף אשתו למרות הכל הכעיסה אותו והכעס היה גדול מתמיד. כאשר הסיפור הסתיים אחד מן הנוכחים התעלף - זה היה אותו פרוש. האם הסיבה שהשדים כל כך שמחו זה כי אותו פרוש למד תורה כל השבוע ואז היה להם יותר מזון או שאין שום קשר לזה שהוא למד תורה כל היום וגם אם הוא היה עובד למחייתו הם היו שמחים באותה המידה? האם המסקנה מכאן שיהודי שלומד תורה בטומאה עדיף שלא ילמד תורה כלל? האם המסקנה שכאשר יהודי נאלץ להיקלע למקום של פריצות אז עדיף לא ללמוד תורה בכזה מקום? האם המסקנה מכאן שעדיף לא ללמוד בישיבה בכלל מאשר ללמוד בישיבה חילונית?

אין להסיק מסקנות מסיפור אחד. נכון שגדול שימושה של תורה יותר מלימודה אולם את היסודות אי אפשר ללמוד ללא התבוננות על דברי חז"ל. יש מתח גדול בין הקומה הרוחנית של האדם לבין לימוד תורה. מחד יש ללמוד תורה באימה וביראה ומצד שני דברי תורה אינם מקבלים טומאה. חז"ל במסכת ברכות דנים בענין. בשום מקום אין הדרכה של חז"ל למישהו לא ללמוד תורה לאורך זמן. יש צד בגמ' שאמרו לאדם לפני שאתה לומד תורה אתה צריך להיטהר למשל מטומאת קרי ולטבול במקווה. ודאי שגם לאחר שאדם טבל במקווה הוא לא נהפך להיות צדיק עליון. יש לו עדיין על מה לעבוד. אולם מדובר על היחס הנכון ללמוד. בכדי לבנות יחס נכון ללמוד חכמים אמרו תעשה מעשה שיבנה בך יחס נכון ללמוד. הלימוד לא יוכל לפעול בך אם תבוא בליצנות ובקלות ראש. אם כן, העיקר הוא להבין שתורה היא דבר עליון וקדוש שבלעדיה ודאי לא נוכן להתעלות ולהבנות. אולם גם איתה נוכל להיבנות רק אם נכיר בכך שהיא דבר גדול וקודש. חכמים דיברו על לימוד תורה שלא לשמה. חכמים אמרו לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. מאידך חכמים אמרו שמי שלומד תורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. ההבחנה היא האם אדם לומד מתוך אמונה בתורה או שאדם לומד תורה בכדי לפגוע בתורה ולמצוא את הדברים התמוהים שבא בכדי לנגח אותה. כאן יש מקום לומר, שעדיף שלא ללמוד תורה במקום עם גישה חילונית מאשר ללמוד שם תורה. הבסיס בלימוד תורה זה אמונה. אם אדם מין וכופר ואין בו אמונה גם התורה שילמד לא תבנה אותו. אולם כל עוד שיש באדם אמונה גם אם הוא לא במדרגה מוסרית עליונה או שיש בו יצר התרופה שלו זה דווקא על ידי לימוד תורה. אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. יש אומרים שגם בבית המדרש יש מנוול ויצר רע . אולם המנוול שבבית המדרש ילך ויקטן לעומת זאת המנוול שנמצא מחוץ לבית המדרש ללא תורה ילך ויתגבר.