כיצד יכל אליהו להקריב על במה והרי בית המקדש כבר היה קיים ונאסרו הבמות?

שלום וברכה, אליהו עשה כן על פי דבר ה' בנבואה, כפי שנאמר "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח ו). מותר לנביא להורות לבטל מצוה כהוראת שעה, ולא באופן קבוע (רמב"ם יסודי התורה ט ג). מקורות והרחבה: אמנם לא מצינו שהקב"ה ציווה בפירוש את אליהו הנביא להקריב בבמה. אך יש ללמוד שכך אמר לו ה' מדברי אליהו הנביא בפסוק: "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח ו). וכן פירש שם רש"י: "ובדברך עשיתי - שהקרבתי בבמה בשעת איסור הבמות". וכן עולה מהגמרא (יבמות צ:): "אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו". וכן פסק הרמב"ם (יסודי התורה ט ג): "וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם". אמנם מהמשך הגמרא שם עולה שלאמיתו של דבר היה מותר לאליהו לעשות כן גם אם הוא לא קיבל זאת בנבואה, שמותר לבית דין לעקור מצוה מהתורה לפי שעה לצורך 'מיגדר מילתא' (כדי להעמיד את הדת על תילה). והתוספות (יבמות שם, ד"ה וליגמר מיניה) הסבירו שאנו מוכרחים לומר שמותר לבית דין לעשות כן, שאם היה אסור לבית דין שלא על פי נבואה לעקור מצוה למיגדר מילתא, אזי היה אסור גם לנביא לעקור מצווה למיגדר מילתא, שאין נביא רשאי לחדש שום דבר. ע"ש בדברי התוספות. וכתבו התוספות בסנהדרין (פט:) שאף שנראה מפשטות הפסוק "ובדברך עשיתי" שה' אמר לאליהו בפירוש להקריב את הקרבן מחוץ לעזרה, אפשר שבאמת אליהו חידש כן מעצמו על פי לשון הפסוק בתורה, וז"ל התוספות: "ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה". והרד"ק (פס' כא) נטה לומר שאליהו החליט כן מליבו בלי ציווי מה'. וז"ל: "והנה הנסיון שעשה אליהו אפשר שעשה אותו מלבו ובטח באל שלא ישיבנו ריקם ושיקדש שמו ברבים ומה שאמר ובדברך עשיתי כלומר אם תענני ידעו העם הזה כי לא מלבי אני עושה מה שאני עושה אלא בדברך ובמצותך שאני אומר אתה מקיים או אפשר שהאל אמר לו אף על פי שהכתוב לא ספר וזהו שאמר ובדבריך עשיתי אבל הראשון קרוב שאם האל אמר לו למה היה צריך לתפילה ויש לפרש כי הצריכו האל לתפלה אף על פי שאמר לו כמו בדבר המטר שאמרו לו האל ואתנה מטר ואף על פי כן הוצרך להתפלל והטעם כדי שידעו ישראל כי נביא אמת הוא והאל שומע תפלתו ואם היה בא שלא בתפלתו היו אומרים מקרה הוא ובדבר האש היו אומרים על ידי כשפים הוא עושה". לסיכום: היה מותר לאליהו להקריב קרבן מחוץ לעזרה או כי ה' אמר לו בפירוש לעשות כן (רש"י), או כי הוא דרש כך מלשון הפסוק בספר בראשית (תוס' סנהדרין), או כי הוא הבין מעצמו שצריך לעקור את המצוה לפי שעה (רד"ק). גם אם אליהו לא קיבל ציווי מפורש היה מותר לו לעקור מצוה מהתורה לפי שעה כדי להעמיד את הדת על תילה (משמעות הגמ' יבמות צ: סנהדרין פט:). [וכן נפסק להלכה, ראה רמ"א (חו"מ סי' ב) ביאור הגר"א (ס"ק יא), ובבאר אליהו (שם) העיר שמותר רק אם עקירת המצוה לשעה בטוח תביא למיגדר מילתא, אך אם יש ספק אין היתר].