ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שיעורים בספר אורות
- אורות המלחמה
בִּגְדֻלַּת הָעוֹלָם, בְּהוֹפָעַת הַזִּיו שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בְּרוֹמְמוּתוֹ, אֵין אֲחִיזָה לְכָל זוֹנִים, לְכָל הָעוֹמְדִים מִבַּחוּץ, לְבַסֵּס אֵיזֶה מוֹסָד הַדּוֹחֵק רַגְלֵי אוֹר יִשְׂרָאֵל, לְבַצֵּר אֵיזוֹ הֶאָרָה מִיסְתִּית, מְכוֹנָה אֱמוּנִית, אֲשֶׁר תּוּכַל עֲמֹד חוּץ מִמְּצִיאוּת הָאֻמָּה, כְּבוֹדָהּ וְשִׁפְעַת יִקְרַת קָדְשָׁהּ. כִּי הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְזִיו הַייחוד הַמְאֻחָד, שֶׁיְּסוֹדוֹ הָעֶלְיוֹן, אוֹר הָאֱמֶת בִּבְהִירוּתוֹ, חַי בּוֹ, הֲרֵי הוּא קָשׁוּר בִּסְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, "ד' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". מִירִידַת הָעוֹלָם וְהַשְׁפָּלַת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית נִפְרַד הַייחוד הָעֶלְיוֹן מִמְּקוֹר אַחְדוּתוֹ וְעָלָה לְמַעְלָה לְהַרְקִיעַ לַשְּׁחָקִים. בְּעוֹלַם־הַחַיִּים לֹא יוֹפִיעַ כִּי אִם נָגְהֵי הַזַּהֲרוּרִית שֶׁל הַייחוד הַתַּחְתּוֹן, הַנִּשְׁאָב מֵהַבּוֹרוֹת הַשְּׁאוּבִים וְיַד זָרִים בּוֹ נוֹגַעַת. וּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ: אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי. רָזֵי תּוֹרָה לַחִיצוֹנִים נִמְסְרוּ. הַתּוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, גְּוִילֶיהָ נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת, וְלִבְנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵפֶר תַּחַת פְּאֵר הוּשַׂם. קָמִים נְבוֹנֵי לֵבָב בַּחֲצוֹת לַיְלָה וִידֵיהֶם עַל חַלְצֵיהֶם כַּיּוֹלֵדָה: עַל צָרַת הָעוֹלָם, צָרַת יִשְׂרָאֵל, צָרַת הַשְּׁכִינָה, צָרַת הַתּוֹרָה, הֵם בּוֹכִים וּמְבַכִּים. וְיוֹדְעִים הֵם וּמַכִּירִים אֶת עֹמֶק הַצַּעַר בִּמְקוֹרוֹ וּבְתוֹלְדוֹתָיו, יוֹדְעִים הֵם, שֶׁכָּל הַצָּרוֹת וְהַמַּחֲשַׁכִּים, כָּל נַהֲרֵי נַחֲלֵי הַדָּמִים הַנִּשְׁפָּכִים, כָּל הַתְּלָאוֹת וְהַנְּדוּדִים, כָּל הַבּוּז וְהַמַּשְׂטֵמָה, כָּל הָרִשְׁעָה וְהַזֻּהֲמָא, אֵינָם אֶלָּא תּוֹלָדָה קְלוּשָׁה מֵהֵד־הַקּוֹל שֶׁל אוֹתוֹ הַצַּעַר הָעֶלְיוֹן, צַעַר הַשָּׁמַיִם, צַעַר הַשְּׁכִינָה, צַעַר הָאִידֵאָלִיּוּת הַמַּהוּתִית בְּהִפָּרְדָהּ מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגֶיהָ, וְהָאִידֵאָלִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה בְּרוּחָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת וּבְחִירַת הָאָדָם, תְּשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת אֲצִילוּת הָרוּחַ הָרְצִינִי, הִיא קְשׁוּרָה. וְהֵם קוֹרְאִים לִתְשׁוּבָה, וְאָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.
בִּגְדֻלַּת הָעוֹלָם, בְּהוֹפָעַת הַזִּיו שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בְּרוֹמְמוּתוֹ, אֵין אֲחִיזָה לְכָל זוֹנִים, לְכָל הָעוֹמְדִים מִבַּחוּץ, לְבַסֵּס אֵיזֶה מוֹסָד הַדּוֹחֵק רַגְלֵי אוֹר יִשְׂרָאֵל, לְבַצֵּר אֵיזוֹ הֶאָרָה מִיסְתִּית, מְכוֹנָה אֱמוּנִית, אֲשֶׁר תּוּכַל עֲמֹד חוּץ מִמְּצִיאוּת הָאֻמָּה, כְּבוֹדָהּ וְשִׁפְעַת יִקְרַת קָדְשָׁהּ. כִּי הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְזִיו הַייחוד הַמְאֻחָד, שֶׁיְּסוֹדוֹ הָעֶלְיוֹן, אוֹר הָאֱמֶת בִּבְהִירוּתוֹ, חַי בּוֹ, הֲרֵי הוּא קָשׁוּר בִּסְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל, "ד' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". מִירִידַת הָעוֹלָם וְהַשְׁפָּלַת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית נִפְרַד הַייחוד הָעֶלְיוֹן מִמְּקוֹר אַחְדוּתוֹ וְעָלָה לְמַעְלָה לְהַרְקִיעַ לַשְּׁחָקִים. בְּעוֹלַם־הַחַיִּים לֹא יוֹפִיעַ כִּי אִם נָגְהֵי הַזַּהֲרוּרִית שֶׁל הַייחוד הַתַּחְתּוֹן, הַנִּשְׁאָב מֵהַבּוֹרוֹת הַשְּׁאוּבִים וְיַד זָרִים בּוֹ נוֹגַעַת.
האחיזה באמונת ישראל
אורות המלחמה (11)
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
9 - הפתרון למלחמות
10 - האחיזה באמונת ישראל
11 - סיכום פרקי אורות המלחמה
טען עוד
כאשר ישנה ירידה רוחנית, יתכן מצב בו אנשים ינסו לקחת מאמונת ישראל ולהשתמש בה על מנת לדחוק את תורת ישראל. כאשר ההופעה האלוקית איננה מופיעה בצורתה העמוקה והעליונה, אלא בצורה קטנה של ייחוד תחתון, אז יד זרים נוגעת בה.
ייחוד עליון וייחוד תחתון
כאשר ישראל דבקים באור ה' בצורה השלמה, אז מופיעה האמונה בבהירותה. האמונה המופשטת יכולה להיות מושגת רק על ידי ישראל. ייחוד עליון הוא הפשטת ההתבוננות מכל הגשמה, מכל ציור אמוני, מכל המחשה. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" 1 . זוהי התפיסה של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" 2 . לעומת זאת, כתבו המפרשים, ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" 3 שייך לייחוד תחתון. נבאר מעט מושגים אלו.
הגמרא במסכת פסחים 4 מביאה משל לבת מלך שחפצה בציקי קדרה. ציקי קדרה הם החלק השרוף בתחתית הקדרה. זהו החלק הטעים ביותר, אך אינו מכובד להגישו על שולחן המלכים. על כן, הביאו לה אותם עבדיה בחשאי. זהו משל לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מדוע אין זה מכובד? מהו החיסרון באמירת מלים אלו? יש אפשרות לדבר על ריבונו של עולם שהוא למעלה מכל המציאות, מעל כל הגבולות, והמציאות לפניו כלא כלום. "ה' אחד", מיוחד. ה' שהוא אלקינו, הוא למעלה מכל גבול, למעלה מכל תואר, למעלה מכל השגה, למעלה מכל תפיסה. אך בהפשטה זו מכל ציור, מכל דמיון ותחושה, אין לנו יכולת השגה. לעומת זאת, כאשר מדברים על הופעת ריבונו של עולם בעולם, הדברים מוחשיים יותר. "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" 5 . גדולת הבורא מורגשת בחושים וממלאת אותנו בהתפעלות. אך אין זה מכובד להשתמש בתחושות אלו כדי לתאר את הבורא, שכן אין זה נחשב שבח עבורו, שהרי הוא ברא את העולם בה"א, האות הקלה ביותר לביטוי. על מנת לבטא את האות ה"א, אין צורך להניע את השפתיים ולא את הלשון. ואף העולם הבא נברא ביו"ד, באות הכי קטנה. "כי בי-ה ה' צור עולמים" 6 .
הרי"ף בסנהדרין 7 מביא את דברי האגדה הללו, אף שבדרך כלל מביא רק את תמצית ההלכה העולה מן הסוגיות. הדברים מובאים בהקשר לאדם המברך את ה', בלשון סגי נהור, שעל העדים ששמעו אותו להזכיר בפיהם מה ששמעו. כיצד יחזרו על הדברים? העד הראשון חייב לומר את הדברים, אך העד השני יכול להסתפק באמירת ה"א, כלומר שהוא מאשר את עדות הראשון. בהקשר זה מביא הרי"ף את דברי האגדה. הרצי"ה היה אומר בשם אחד הפילוסופים הגויים, שהמאמץ של ריבונו של עולם לברוא את העולם דומה לצייר הרוצה לצייר וקודם לכך מורח קצת מהצבע על לוח הציור על מנת לבחון את הגוון המתקבל. כך השבח שלנו כלפי ריבונו של עולם דומה לשבח שנשבח את הצייר על המריחה הקטנה הזו, על אף ציוריו הגדולים והמרהיבים. הגמרא במסכת ברכות 8 מספרת על אדם שירד לפני התיבה והזכיר בתפילתו "הא-ל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז וכו'". כשסיים שאל אותו רבי חנינא, האם סיימת לשבח את אדונך? הרי לא ניתן לסיים לשבח את ריבונו של עולם. אנו מזכירים בתפילה מה שהוזכר בתורה, כיון שאי אפשר שלא לומר דבר, אך כל המוסיף גורע, שכן כביכול השבחים שלא הוזכרו אינם קיימים בקב"ה. הרי זה כמו לומר על אדם שיש לו אלף אלפי דינרי זהב, שיש לו אלף דינרי כסף. זהו כסף רב עבור מי שאין לו, אך כלפי אותו אדם העשיר בזהב - זה ממעיט מערכו. דוגמא נוספת לכך, שנאמר על פרופסור למתמטיקה שהוא יודע כמה זה שתיים ועוד שתיים. הרי זה מעליב. כך גם מה שאנו מזכירים שריבונו של עולם ברא את העולם הזה, הרי זה עלבון כלפי גודלו, שהרי הוא ברא עולמות עצומים נוספים, יקום אדיר, והשגתו למעלה מיכולתנו.
כשאנו מייחדים את שם ה' ואומרים "ה' אחד" אנו מטפסים מעלה מעלה עד הגבול שבין הגבולות ובין מה שמעבר לגבולות. כך עם ישראל במדרגה השלמה שלו, בכוח הסגולה האלוקית שבקרבו, יכול להגיד את הביטוי הזה ולהתכוון למשמעות הבלתי מושגת. "ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל" 9 , רק אנו יכולים להעיד על ריבונו של עולם, כיוון שאנו היחידים שיכולים להתרומם לגובה הזה של כוח ההפשטה. זוהי סגולה ישראלית מיוחדת. באמירת "שמע ישראל" איננו מייחדים את שם ה' לפי השגתנו, אלא למעלה מכל השגה, גבוה מעל גבוה. זה נקרא ייחוד עליון.
לעומת זאת, באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" אנו מזכירים את מלכותו המופיעה בעולם. הביטוי "מלך" כלפי ריבונו של עולם אינו מופיע בתורה, מלבד שלושה פסוקים. "ה' ימלוך לעולם ועד" 10 , "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" 11 , "ויהי בישורון מלך" 12 . הגמרא מחפשת פסוק רביעי, על מנת לחתום את סדר מלכויות בתפילת הימים הנוראים בפסוק מהתורה, אך לא מוצאת. במקום זאת, אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". הסיבה לאזכור המועט בתורה היא, שמלך הוא התגלות בפועל. אין מלך ללא עם. אנו אומרים כל בוקר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" 13 . כיצד יתכן שהוא מלך כאשר לא היה שום נברא? על מה הוא מלך? "אזי מלך שמו נקרא" 14 , רק כאשר נברא העולם ריבונו של עולם נקרא מלך. אם יסתובב אדם עם כתר, הוא לא ייעשה למלך. יש אנשים שטוענים שהם המשיח. זה לא עושה אותם משיח. צריך שהעם יקבלו את המלכות עליהם. אך ריבונו של עולם הוא מלך מוחלט, ועל כן יש בכוחו להיות מלכו של עולם אף בלא עולם. המלכות תלויה בו בלבד. ריבונו של עולם מעל כל המציאות, "ה' אחד". כשאנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" אנו מתבוננים בהופעה של המלכות בעולם. בכך אנו מדברים על מה שאנו משיגים בשכלנו ובחושינו. אנו נמשכים לדבר על ריבונו של עולם במה שאנו משיגים. אנו עומדים ומתפעלים מגדולתו, מתפארתו, מטובו ומחסדו כלפינו. אם כן, מצד אחד יש לנו צורך נפשי לבטא את מה שאנו חשים כלפי שמיא, אך מצד שני זה מצומצם. הפיתרון הוא לומר את הדברים בצנעה, כמו המשל על ציקי הקדרה. אנו פותחים באמירת "שמע ישראל", בהזכרת הגדולה האלוקית הבלתי מושגת, וממשיכים אל הופעתה במציאות העולם הזה בלחש, באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו". ביום כיפור, כל המציאות כביכול יוצאת מגבולותיה ואנו נהיים כמלאכים, ועל כן אנו יכולים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם. המציאות מתרוממת ומתקשרת עם הייחוד העליון. זהו יום מנותק מהגשמיות, בו כל הצמצומים מתרוממים אל מקורם העליון.
שימוש מסולף בקודש
אם כן, אומר הרב, שכשישראל היו במצבם הבריא, עם עוצמות רוחניות גבוהות, אף אחד לא יכול היה לתפוס את הגדולה הזו. היה פער עצום בין תפיסת האמונה של ישראל לבין יכולת התפיסה של שאר העמים. כאשר ישנה ירידה רוחנית והתורה לא מופיעה במקוריותה, בגודלה ובעוצמתה, הבית חרב, אין ארון, השכינה לא שורה, מדרגת ההשגה הזו נפרדת מן המציאות. אף הייחוד התחתון לא מופיעה בשלמותו. אמנם, אף לאחר שההשגות הלכו והצטמצמו הן גבוהות מאוד, אך ביחס למקור הרי הן כנוגהי זהרורית, עד שיד זרה יכולה למשש בהן. הרעיונות נראים יפים והעמים מסוגלים להשיג חלק מהם. הרב מתכוון לנוצרים, שגנבו מאמונת ישראל ובנו תורה לעצמם, ואולי אף התכוון למוסלמים. מקורה של השקפת העולם שלהם היא באמונתנו, אלא שהם עיוותו אותה. קודם הירידה הרוחנית של ישראל, לא היה ניתן לעשות זאת. אז באים הגויים ודוחקים את אור ישראל, כאילו יש השקפה אלטרנטיבית, כאילו יש דרך אמונה נוספת. למעשה זוהי הארה מיסטית בלבד, אך מכאיב הוא מאוד השימוש בקודש בצורה מסולפת. הרי זה כמו לקיחת התורה לשבי, אדם יקר שנהיה עבד. "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר" 15 . "עוזך" אינו בית המקדש בלבד שנלקח בשבי, כי אם התורה. טימאו את השמנים.
וּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ: אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי. רָזֵי תּוֹרָה לַחִיצוֹנִים נִמְסְרוּ. הַתּוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, גְּוִילֶיהָ נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת, וְלִבְנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵפֶר תַּחַת פְּאֵר הוּשַׂם. קָמִים נְבוֹנֵי לֵבָב בַּחֲצוֹת לַיְלָה וִידֵיהֶם עַל חַלְצֵיהֶם כַּיּוֹלֵדָה: עַל צָרַת הָעוֹלָם, צָרַת יִשְׂרָאֵל, צָרַת הַשְּׁכִינָה, צָרַת הַתּוֹרָה, הֵם בּוֹכִים וּמְבַכִּים. וְיוֹדְעִים הֵם וּמַכִּירִים אֶת עֹמֶק הַצַּעַר בִּמְקוֹרוֹ וּבְתוֹלְדוֹתָיו, יוֹדְעִים הֵם, שֶׁכָּל הַצָּרוֹת וְהַמַּחֲשַׁכִּים, כָּל נַהֲרֵי נַחֲלֵי הַדָּמִים הַנִּשְׁפָּכִים, כָּל הַתְּלָאוֹת וְהַנְּדוּדִים, כָּל הַבּוּז וְהַמַּשְׂטֵמָה, כָּל הָרִשְׁעָה וְהַזֻּהֲמָא, אֵינָם אֶלָּא תּוֹלָדָה קְלוּשָׁה מֵהֵד־הַקּוֹל שֶׁל אוֹתוֹ הַצַּעַר הָעֶלְיוֹן, צַעַר הַשָּׁמַיִם, צַעַר הַשְּׁכִינָה, צַעַר הָאִידֵאָלִיּוּת הַמַּהוּתִית בְּהִפָּרְדָהּ מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגֶיהָ, וְהָאִידֵאָלִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה בְּרוּחָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת וּבְחִירַת הָאָדָם, תְּשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת אֲצִילוּת הָרוּחַ הָרְצִינִי, הִיא קְשׁוּרָה. וְהֵם קוֹרְאִים לִתְשׁוּבָה, וְאָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.
צער השכינה
השימוש בתורה למגמות מסואבות הוא טרגדיה. הכאב קורע את הלב ומעורר זעקה נוראה. נבוני הלבב, העושים תיקון חצות, כואבים את הצרה הזו. התורה בשבי, עם ישראל ירד מגדולתו. זוהי צרה לישראל, צרה לעולם כולו, צרה לשכינה הגולה וצרה לתורה. ככל שיודעים את גובהה ושורשה של התורה, כך הצער עמוק יותר. "עשר מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום" 16 . הייחוד העליון התעלה וחזר למקורו, כפי שמתארים חז"ל שבזמן החורבן זרקו הכהנים מפתחות של בית המקדש כלפי מעלה 17 . החלק העליון של הופעת השכינה גלה למקורו, ואילו בחינה מסוימת של השכינה נשארה עם ישראל בגלות. על כן, הצרה כפולה. צרה ראשונה, שהשכינה עלתה למקורה ואיננה עוד עמנו, וצרה שניה היא הפירוד שנוצר בעקבות ירידת השכינה עמנו לגלות, מעין מוות רוחני.
כל הצרות שישנן בעולם הן הד קלוש של הצער העליון האלוקי. כשאדם מישראל מקבל מכה, השכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" 18 , יש צער עליון. הצער כאן הוא צער גדול, איום ונורא, אך זהו הד קלוש לעומת הצער של שכינה. הכאב הגדול ביותר הוא שהשכינה איננה מתגלית, שכבוד שמים מסתלק מן העולם, שכבודו נסתר, שהעולם חסר את אור ה'. נבוני הלבב בוכים גם על צרות ישראל, אך הם יודעים שהן נמשכות מהצרות היותר עמוקות ופנימיות. אמור היה להתגלות בעולם אידיאל נפלא של מציאות מושלמת, והוא נפרד ממקור חיותו. וההופעה האידיאלית הזו תלויה ברוחם של הבריות, בבחירת ישראל ובתשובתם.
^ 1.שמות כ, ד.
^ 2.דברים ו, ד.
^ 3.דברים ה, ח.
^ 4.נו, א.
^ 5.תהילים יט, ב.
^ 6.ישעיה כו, ד.
^ 7.טז, ב מדפי הרי"ף.
^ 8.לג, ב.
^ 9.ישעיה מג, יב.
^ 10.שמות טו, יח.
^ 11.במדבר כג, כא.
^ 12.דברים לג, ה.
^ 13.פיוט לשחרית.
^ 14.שם.
^ 15.תחנון לימי שני וחמישי.
^ 16.אבות דרבי נתן לד, ו. ועיין ראש השנה לא, א.
^ 17.תענית כט, א. "נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן וכו' וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם".
^ 18.סנהדרין מו, א. "אמר רבי מאיר בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
