ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רחל בת ארלט
אמרו חכמים בברייתא (שבת כא:): "תניא, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". על פניו, ממה שכתבה הברייתא, היה נראה פשוט שזמן ההדלקה הוא בשקיעה.
דברי הטור:
אלא שכתב הטור (סימן תרע"ב): "מצותה מסוף שקיעת החמה…". ולכאורה לא מובן מה ראה הטור להוסיף שצריכה ההדלקה להיות "מסוף" השקיעה?
הסברו של הב"י לדברי הטור:
וכתב הב"י (סוף הסימן), "ונראה שדקדק רבינו (הטור) לכתוב "מסוף שקיעת החמה", משום דתחילת שקיעת החמה עדין היום גדול כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקים [שהוא ה' מילין קודם צאה"כ]".
דהיינו שדברי הטור, יובנו בהבנת דברי התוס' במסכת שבת. וז"ל התוס' (שבת דף לה ע"א):
תרי תילתי מיל - קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא. ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע.
אומרים התוס', שמצינו סוגיה בפסחים האומרת שמשך הזמן בין השקיעה לצאת הכוכבים היא זמן הילוך של ארבע מילין (כ 72 דק'), ומאידך מצינו בסוגיה לגבי קבלת שבת שהשקיעה היא שלושת רבעי מיל (כ 1/2 13 דקות) קודם צאה"כ. ומיישב ר"ת שיש תחילת שקיעה, שהיא ארבע מיל קודם צאה"כ, וישנה סוף שקיעה, שהיא סמוכה יחסית לצאה"כ.
נמצא הסברו של הב"י לדברי הטור, שכוונת הטור היא שלא נחשוב שזמן ההדלקה הוא בתחילת השקיעה, שהוא באזור זמן פלג המנחה (כ 72 דק'), אלא הוא כשלוש עשרה וחצי דקות סמוך לשקיעה, והוא הנקרא "סוף השקיעה" (וזו השקיעה המופיעה אצלנו בלוחות).
פסק השו"ע:
על פי דברי הטור, והסברם בב"י, פסק מרן בשו"ע (סעיף א):
"אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים".
דהיינו שזמן השקיעה הראוי הוא בשקיעה, ובודאי שאין כוונתו לומר שיש להדליק בצאה"כ.
דהיינו שזמן השקיעה הראוי הוא בשקיעה, ובודאי שאין כוונתו לומר שיש להדליק בצאה"כ.
שיטות ראשונים שהדלקה בשקיעה:
יתר על הנ"ל, מצינו בראשונים שיטות שפסקו שזמן ההדלקה הוא בשקיעה שלנו, ובהכרח לא בצאה"כ:
א. הר"ן (ט., ד"ה "מצוותה"), כתב שדעת בה"ג שאין להדליק קודם הזמן האמור בבריתא. והקשה א"כ כיצד ידליק בע"ש, והביא שתירוצו של בה"ג הוא שגם בע"ש מדליק כרגיל בזמנה, ואין בזה משום כניסה לתחום שבת כיון שלדעת בה"ג אף אחר השקיעה עד שלא הכסיף העליון עדין הוא יום. הרי שבהכרח סובר בה"ג (והר"ן שלא העיר על כך) שזמן ההדלקה איננו בצאה"כ, שאילו היה בצאה"כ, הלא בשום אופן בעולם לא יוכלו להדליק בזמנו הרגיל, בע"ש.
ב. הגאונים (חידושי הגאונים, אוצר הגאונים שבת): "…והתחלתה כי דביתהו דר' יוסף…" (דף כג:), ושם הלא מדובר על מה שהיתה מדליקה נרות שבת מבעוד יום. ובודאי שאיננו צאת הכוכבים,
[וצ"ע בהמשך התשובה: "…אם כבתה אחר ערב שמש, בשעה א' או פחות מכאן, אין חייב להדליקה דהלכתא כבתה אין זקוק לה...". אבל מיושב ע"י מש"כ הב"י בשם תה"ד שאם הדליקה בע"ש וכבתה אין זקוק לה, אע"פ שעדיין לא שקעה החמה].
ג. מסכת סופרים (כ, ב): "מצות הדלקתו משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם...". והוא בדומה ללשון הגמ' גבי הדלקת נר שבת, ובא לציין את החפיפה שבין היום והלילה, בהדלקת הנרות.
ד. רשב"א: "...והראיה הדלקת נר חנוכה בע"ש דעל כרחין מקדים עם חשיכה לרבא דאמר בשלהי פירקין משתשקע החמה ביהש"מ, דבשלמא לר' יוסף דאמר משמיה דרב יהודה אמר שמואל משתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום, לא הוי' ראיה דאפשר לו להדליק בע"ש משתשקע החמה עד שישוה העליון לתחתון...".
משמע שאם מדליק אחר שקיעת החמה קודם שישווה העליון לתחתון (וממילא קודם צה"כ), הוי הדלקה בזמנה.
ה. כל מי שכתב כפשט הגמ' "משתשקע החמה", ולא כתב צאה"כ, הוא בחזקת שסובר שזמנה קודם ביהש"מ, שאחרת היה לו לפרש דעתו.
ו. לא ראינו אופן אחר שבו תוכל הגמ' לציין את גמר השקיעה שקודם ביהש"מ, שאם תאמר הגמ' "שקיעת החמה", היינו עלולים להבין דהיינו תחילת שקיעה שהוא ד' מילין קודם צאה"כ, ולא נותר לה לומר אלא "משתשקע" דהיינו סוף שקיעה והוא ¾ מיל קודם צאה"כ.
ז. וכן משמע לשון האו"ח (אות טו) שכתב: "ובמוצ"ש דלא אפשר להדליק עד שחשכה משום כבוד שבת, מאחרין בדברי הכל". הרי שהדלקה אחר שיצאה השבת (בצאה"כ), הוא איחור מזמן ההדלקה הרגיל.
ח. וכן משמע לשון הרי"ף (ט ע"א):"...ובני אדם המביאים אותם נקראים תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעים לבתיהם".
שיטת הרמב"ם:
אחר שראינו מה שכתוב במסכת סופרים המקביל לכתוב בגמ' (דף כג:) גבי דביתהו דר' יוסף וכן את השואת הגאונים בין הדלקת נר חנוכה להדלקתה של דיבתהו דר' יוסף, נאמר שמה שכתב הרמב"ם "לא מאחרים ולא מקדימים", משם לקחה:
"דביתהו דר' יוסף הות מאחרה ומדלקת לה, אמר לה ר' יוסף תניא "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן". סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא תנינא, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר ".
ואם לקח פרט זה משם מסתבר שהבין שמקרה זה לא לחינם הובא בסמוך לדיני חנוכה, וכולו קשור לדיני חנוכה, וא"כ דעתו כמסכת סופרים שיש להדליק נר חנוכה מעט מבעו"י, דהיינו "עם השקיעה".
ועוד שבסימן תרע"ב כתב הב"י שדברי הרמב"ם כדברי בה"ג, שאין להדליק קודם זמנה. ואם כן, על כורחך סובר הרמב"ם כבה"ג שזמנה בשקיעה דלא תקשי ערב שבת. ועוד כתב המ"מ בפירוש שהרמב"ם מסביר גמ' זו דשבת (דף כג:) בנר חנוכה ומשם לקח דין זה שלא להקדים ולא לאחר.
"שקעה" – בהלכות תענית:
בהלכות תענית סימן תקס"ב, מובא ש"א"ר חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית".
ומביא הב"י שם:
"כתב הרא"ש דשקיעת החמה דקאמר ר' חסדא היינו צאת הכוכבים ואע"ג דאמרינן בפרק מי שהיה טמא, דמשקיעת החמה עד צאה"כ חמשה מילין, פי' ר"ת דהיינו מתחילת שקיעת החמה, כשהחמה מתחלת להכנס בעביו של רקיע [ד' מילין קודם השקיעה] אבל שקיעת החמה דהכא היינו סוף שקיעה והוא זמן צאה"כ. וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וכ"כ התוס'… וכך הם דברי רבינו וכ"כ הגהות מימון בפ"א בשם סמ"ק וז"ל: "הרבה בנ"א נוהגים לאכול מיד כששקעה השמש מיהו בתוס' דע"ז פי' ר' אלחנן פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו להתענות עד צאה"כ אפי' בתענית יחיד וההיא דשלא שקעה עליו חמה ר"ל גמר שקיעה ואע"ג דבגמ' מוכח דבגמר שקיעה מתחיל ביה"ש דהוא קודם צאה"כ, מ"מ לפי שאין העולם בקיאים מה הוא סוף שקיעה לכן נהגו להמתין עד צאה"כ…"
משמע לכאורה שדעת הב"י היא כדברי הסמ"ק, שמה שמתענים עד צאה"כ אינו משום שזה פי' "שקעה", אלא זו גזרה מאוחרת.
ונלע"ד שאפשר לומר אף בלשון הרא"ש, שמה שאמר ש'שקיעת החמה' המוזכרת כאן היא צאה"כ, לא התכוון לאפוקי השקיעה שלנו שהיא שלושת רבעי מיל קודם צאה"כ, אלא רק התכוון לומר ש"שקעה" אין פי' השקיעה שבעוד היום גדול אלא זה הסמוך לצאה"כ. והראיה שמשווה את דבריו לדברי התוס' בפרק במה מדליקין.
שיטת הרמ"א:
מזה שהרמ"א לא העיר על מרן ש"משתשקע" כוונתו לומר צאת הכוכבים נראה שהבין זמן זה כפשוטו. ומסכים לדעת מרן.
שיטות ראשונים שההדלקה בצאה"כ:
אמנם ישנן שיטות בראשונים, שבמפורש סוברות שזמן ההדלקה הוא בצאה"כ:
א. הראבי"ה (סימן תתנ"ח) כתב לגבי תענית: "ופירוש שקעה עליו החמה נראה לי ששקעה לגמרי, כדאיתא בריש מסכת ברכות, ובא השמש וטהר, טהר יומא דאמרי אינשי איערב יומא אידכי שמשא, ומשמע התם דהיינו צאה"כ…" [וצריך עוד עיון שם].
ב. ר"ת ספר הישר (חי' רכ"א):"ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל, וראיה לדבר נר חנוכה דאמרינן מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, רגלא דתרמודאי, דההוא לילה הוא [פי' תרמודאי הוא כבר לילה]. ואי לא גרסינן הכא כל שפני מזרח מאדימין הוי' משמע משתשקע החמה לילה דהכי משמע שנתרחקה כבר לאחורי כיפה , ואינה כנגד החלון שלה.
הלכך (משקיעת) [משתשקע] החמה בכל מקום גרסינן לה לילה, מלבד זה שהוא ביהמ"ש.
[אע"פ שמפורש בשיטה זו ש"משתשקע" הוא לילה גמור, מלכתחילה פי' שהוא קודם צאת הכוכבים, אלא הוא בתחילת ביהמ"ש].
ג. תה"ד ק"ב בדעת המרדכי (שבת בהגהות תנה): "… וכל זמן ביהמ"ש אכתי ליכא קיום מצוה לדעת המרדכי דלעיל…" (לשון המרדכי: "מצותה מסוף שקיעת החמה ואילך והיינו מצאה"כ ולא קודם").
לסיכום :
פשטות לשון הגמ' והרבה ראשונים, וכפי שעולה מדברי הגאונים ומסכת סופרים, וכמשתמע שדעת מרן והרמ"א, וכמסתבר שדעת הרמב"ם – שיש להדליק בסוף השקיעה שהיא ¾ מיל (כ ½13 דק', לדעת מרן) קודם צאה"כ.
ועכ"פ אם מדליק אפי' מפלג המנחה יצא י"ח, כך שאינו מפסיד כשמדליק בשקיעה.
ואף אם נאמר שלבה"ג והרמב"ם אין להדליק קודם "משתשקע", ע"כ נאמר שסוברים שזמנה בשקיעה, וכפי שהסביר הר"ן בדעת בה"ג, שאל"כ תקשי ע"ש.
לתגובות: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
