ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- הלכות כלליות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
אסרו חכמים לעשות רפואה בשבת, לאדם שאין לו צורך חריג בדבר (גדרי האיסור מתבארים בשו"ע סימן שכח, באיזה חולי התירו ובאיזה אסרו). טעם איסור רפואה בשבת, הוא מחשש שמא יצטרך לרפואה כתושה, ולא תהיה לו כזו מן המוכן, ומחמת צער החולי יבוא לשחוק סממנים בשבת 1 - דבר האסור מן התורה.
לא בטלה תקנה
מחמת האמור, קיים איסור עקרוני, לאדם חולה המתחזק והולך כבריא, ליטול תרופה בשבת, אע"פ שכיום אינו מצוי שיכתוש אדם תרופות בביתו 2 .
דבר זה מתמיה וטעון הסבר: אם אינו קיים חשש ראלי שאדם יבוא לכתוש רכיבי רפואה בשבת, מדוע בכל זאת אסור כיום לעשות רפואה בשבת?
כלל נקוט הוא בידינו: "בטל טעם לא בטלה תקנה" 3 . דהיינו שדין שגזר בי"ד הגדול מאתנו בחכמה ובמנין, אפילו יבטל טעם הגזרה - לא יתבטל הדין. אך מדוע לא יתבטל הדין אם אין ענין לקיימו?
מדוע לא בטלה התקנה?
כאשר חז"ל גזרו גזירה, נתנו הם טעם וסיבה לגזרה. אלא שיש לידע שאע"פ שטעם זה הוא ודאי נכון ויש בו בכדי לעזור להגדיר את פרטי הגזרה, בשום אופן אין הוא בהכרח הטעם העיקרי לגזרה (עיין בגמ' ברכות ג' ע"א, גבי הטעמים שאין נכנסים לחורבה, שמשמע שם שאלמלא היו נצרכים כל הטעמים לדינא, לא היתה הגמ' מביאה אלא טעם אחד, אע"פ שגם הטעמים האחרים נכונים. ואכמ"ל).
גם כאן אע"פ שנתנו חז"ל טעם לאיסור רפואה משום שמא ישחוק סממנים - אין הוא בדוקא הטעם השורשי לגזרה.
עניני מחלה? - לא בשבת!
אם נתבונן נראה שלא רק בלקיחת תרופות גזרו, אלא ככלל לא ראו חכמים בעין יפה קשר עם חולי ורפואתו בשבת:
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם....שבנא איש ירושלים, בכניסתו אומר: שלום. וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד א)
ופירש הר"ן (ה: ד"ה תניא):
שבת היא מלזעוק, [פירוש] אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא יצטערו. (בית יוסף אורח חיים סימן רפז)
אמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת - פירוש שמא יבא לזעוק בשבת (רא"ש מסכת שבת פרק א סימן ל)
אמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת - פירוש שמא יבא לזעוק בשבת (רא"ש מסכת שבת פרק א סימן ל)
אסרו חכמים אפילו להתפלל על החולה בשבת, וכאן מצאו חכמים טעם אחר: שמא המתפלל יצטער על החולה - דבר שאינו לכבוד השבת.
נראה כאילו יש לחכמים "בעיה מיוחדת" עם חולים בשבת.
שבת - מחזקת!
אין מלים תינוק אלא אחר שיעברו עליו שבעה ימים מלאים מים הלידה, וביום השמיני מלים את בשר עורלתו. מדוע ממתינים שיעברו תחילה שבעה ימים? מסביר זאת המדרש:
ולמה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמיו עליו להמתין לו עד שיהא בו כח, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנא' ומיום השמיני והלאה ירצה (דברים רבה פרשת כי תצא ד"ה א. כי תצא)
אומר המדרש שהמתנת שבעת הימים, היא בכדי שיתחזק התינוק ויהיה בו כח לסבול את המילה. ומה מיוחד בשבעה ימים דוקא? בא המדרש במקום אחר ומוסיף נתון:
והיה ז' ימים תחת אמו - ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין (האורחים הבאים לראות את המלך) שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא (המלכה) תחלה.
כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת הה"ד ומיום השמיני והלאה ירצה. (ויקרא רבה פרשה כז אות י)
כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת הה"ד ומיום השמיני והלאה ירצה. (ויקרא רבה פרשה כז אות י)
מדרש זה מוסיף לנו נתון, שבהמתנת שבעת הימים כוללים בהכרח את יום השבת - ה'מטרונא'. תחילה יש לקבל הארה מהשבת, ורק אח"כ יש לבוא בברית עם מלכו של עולם.
אם נצרף את שני המדרשים הללו יחד, נוכל להניח שהשבת יש בה כח לחזק את הוולד (וכפי שיתבאר עוד לקמן)! 4
חולי - הפך השבת
מלאכה ממלאכות ימי החול, עם כל חשיבותה, כאשר היא מופיעה בשבת, הרי היא מורידה את האדם מהמדרגה העליונה והרוחנית של היום הקדוש הזה, לעסקי חולין - בעשיית המלאכה האדם 'מחלל' את השבת.
לעיל ביארנו שהשבת מכוחה לחזק ולרענן את האנרגיות שבגוף. ממילא לא אמור להופיע חולי בשבת. השבת עצמה אמורה לחזק ולרפא. על כן, עצם העיסוק בחולי, יש בו בחינה מסויימת של "חילול" שבת - ירידה ממדרגת השבת.
ובאמת ההתעלמות מהחולי ועלייה לקדושת השבת, היא הנותנת את היכולת לינוק כוחות חיים מהשבת ולהתרפואת.
כאשר באים לחולה יש לומר לו, כנ"ל:
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד א)
דברי רבי מאיר, לכאורה, אינם מובנים: מדוע מדגיש הוא ששבת רק "יכולה" לרחם. ומבאר רש"י את הדבר:
יכולה היא שתרחם - אם תכבדוה מלהצטער בה. (רש"י שם)
דהיינו, אין השבת מרחמת תמיד. מרחמת היא רק על מי שמתחבר ומתעלה אליה. המתעלם מן החולי ועולה אל קדושת השבת - דבר זה עצמו, יש בכוחו להביא מזור לאדם. יכולה היא שתרחם - וממילא מכוחה רפואה קרובה לבוא!
^ 1 שבת דף נג עמוד ב, רש"י מסכת שבת דף קח עמוד ב, רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כ.
^ 2 אמנם הדבר נתון במחלוקת אחרונים.
^ 3 מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ואנו כתבנו כדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ב):
"בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. /השגת הראב"ד/ ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז. /השגת הראב"ד/ יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים".
^ 4 ובאמת שכן משמע משעה"כ (דרושי סדר שבת הקדמה):
"גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה כנזכר בפ' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפ' פקודי.
אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלות עולמות בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמו' אשר בג' עולמות אלו, ואלו הם העולים עם השכינה למעל' שהיא המלכות העליונה, וכמ"ש בתפי' ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיי' מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וז"ס הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמו' עצמם אבל עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמ"ש לקמן שאין שום חיצוניו' עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות".
והנראה הוא שענין המלאכים הוא אנרגיות חיצוניות לנשמה, שמתפעלות את המערכת הגופנית.
^ 2 אמנם הדבר נתון במחלוקת אחרונים.
^ 3 מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ואנו כתבנו כדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ב):
"בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. /השגת הראב"ד/ ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז. /השגת הראב"ד/ יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים".
^ 4 ובאמת שכן משמע משעה"כ (דרושי סדר שבת הקדמה):
"גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה כנזכר בפ' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפ' פקודי.
אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלות עולמות בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמו' אשר בג' עולמות אלו, ואלו הם העולים עם השכינה למעל' שהיא המלכות העליונה, וכמ"ש בתפי' ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיי' מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וז"ס הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמו' עצמם אבל עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמ"ש לקמן שאין שום חיצוניו' עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות".
והנראה הוא שענין המלאכים הוא אנרגיות חיצוניות לנשמה, שמתפעלות את המערכת הגופנית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
