ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- פרנסה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
לאחר בקשת המחילה מכבוד הרב - אני חש שהלכות השביתה שכתב הרב מעוותות דין וגורמות לעושקים שלא כדין להמשיך לעשוק (זאת המציאות).
איני מבין כיצד אפשר לכתוב בהרחבה על נושא כזה (אדם הקורא את דברי הרב חש שהרב מתנגד לשביתה!), ולאחר מכן לכתוב - אני מצטט - "בלא הכרות מעמיקה לא ניתן לקבוע עמדה". האם כך נקבעת הלכה בישראל?
תשובה
כפי שכתבתי, לדעת הרבה פוסקים, אסור לפועלים לשבות ללא הסכמת בית דין או רב חשוב. ויש מקילים, מפני שהרבנים אינם שותפים כיום בהנהגה הציבורית-כלכלית. וכאשר מדובר בשביתת מורים הכרוכה בביטול תורה - לכל הדעות אסור למורים לשבות בלא הסכמת הרבנים. ובהחלט יתכן שאם העניין היה מובא לפני הרבנים - המסקנה היתה שעל המורים לשבות. אלא שהואיל והעניין לא נידון כראוי, ממילא אסור לבטל את התלמידים מלימודם. וזה מה שכתבתי בסוף, שללא היכרות מעמיקה של כל פרטי העניין לא ניתן לקבוע עמדה אחראית.
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
183 - מאורחותיו ופסקיו של ה'ציץ אליעזר'
184 - לא לעקוף את התורה
185 - בלי בג"ץ
טען עוד
תורה של דיעבד
יש שמנהלים את חייהם לפי הכוחות השולטים בשוק - מעסיקים, פועלים, תקשורת, דעת קהל עכשווית, אינטרסים פוליטיים וכו'. אלא שהואיל והם דתיים, הם נתקלים בהתנגשויות בין המקובל בחברה החילונית למצוות התורה, ועליהם למצוא מיני "פתרונות" או "היתרים", איך להכשיר את החיים החילוניים. פעם יסמכו על דעת יחיד, פעם יאמרו שזו שעת הדחק, ופעם ישנו פרט מסוים ועל ידי כך לא יהיה בדבר ממש איסור. וכך התורה נשארת מונחת בקרן זווית. לא שוכחים אותה לגמרי, אבל היא גם לא מדריכה את חיינו, ובוודאי שלא מביאה חיים וגאולה לעולם.
דרכים לחמוק מקיום התורה
אכן במצוות רבות ניתן לחמוק מהדרכות התורה. ניתן ללבוש תמיד בגדים שפטורים מציצית. ניתן להקנות במתנה את כלי האכילה לגוי ולהיפטר ממצוות טבילתם, להלוות תמיד ב'היתר עסקא' ולהיפטר ממצוות ההלוואה, למצוא סיבה לגור רחוק מההורים ולהיפטר ממצוות כיבודם, להמציא סיבה כלכלית לגור בחו"ל ולהיפטר ממצוות יישוב הארץ וממצוות התלויות בארץ.
ולפעמים ישנם מצבי דיעבד הקרובים לאונס, עד שכמעט ולא ניתן לקיים את המצווה, ואזי אין מנוס מלמצוא דרך להיפטר מחובת קיומה. במקרים אלה חכמים הדריכו אותנו למצוא פתרונות כדי לחמוק מחיוב המצווה. כמו למשל, מכירת הוושט של בהמות מבכירות לגוי כדי להיפטר ממצוות בכור בהמה. וכן לגבי פרוזבול ו'היתר המכירה' בשמיטה.
תורה של לכתחילה
אבל לכתחילה אנו חפצים שכל חיינו יהיו ספוגים בהדרכות התורה. וכך גם לגבי מאבק המורים על שכרם - אפשר לחפש היתרים לפיהם מותר למורים לציית לראשי הארגון. אבל מדוע שמורים יראי שמיים לא ישתדלו מלכתחילה להדריך את חייהם לפי התורה? מדוע יימנעו מלשאול חכמים מתחילה כיצד הדרך להיטיב את מצב המורים וההוראה - ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים, כפי שכתבתי במאמרי הקודם.
בעזרת ה' בפעמים הבאות אצביע על מספר נושאים בסיסיים שארגון המורים מתעלם מהם.
לז' כסלו, יום פטירת הרב חרל"פ זצ"ל
בשנה שעברה לקראת ז' כסלו, יום הסתלקותו של הגאון הצדיק הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', הקדשתי שני מאמרים לתיאור דמותו. אולם עדיין לא הספקתי לספר על חזיונו המופלא ליד הכותל המערבי, שהתרחש בי' מרחשון תרע"ו.
הרב חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב), פאר גידוליו של היישוב הישן, היה מגדולי התורה שבדור בהלכה ובפלפול, באגדה ובקבלה, והיה מופלג בצדיקות וחסידות, ומעל כל זה היה תלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל (הרב קוק היה מבוגר מהרב חרל"פ ב-17 שנה). ואמנם הרב חרל"פ ברוב ענוותנותו אמר שאינו ראוי להיקרא תלמידו של מרן הרב, אבל ללא ספק הרב חרל"פ נחשב לאחד מיוחד בין גדולי תלמידיו, והרב קוק אהבו מאוד.
בזכות צדקותו וחסידותו המיוחדת, זכה הרב חרל"פ להערכה והערצה מכל גדולי התורה שבדור. אפילו קנאי ירושלים הכירו בגדולתו, ומספרים שבעת שנבחר הרב קוק לרבה של ירושלים בשנת תרע"ט, היו מביניהם שחפצו למנות את הרב חרל"פ לרבה של 'העדה החרדית', וזאת בתנאי שינתק את קשריו עם הרב קוק. אך הרב חרל"פ כמובן שלא הסכים לכך ('בשדה הראי"ה' 310-309).
סיפר הרב נריה שראה כתב יד מהרב חרל"פ שהסביר מדוע קרא לספרו 'לחם אבירים', וכך לשונו: "ראיתי שיהיה שם של רבינו הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל נקרא על חיבור זה, יחד עם שמי אבדל לחיים" (אבירים - אברהם יצחק יעקב משה). ופעם אחרת, בהיות הרב חרל"פ רב צעיר, כתב: "רוב מחשבותי מתורתו", "חיי תלויים בחייו ונפשי קשורה בנפשו".
דברי הרב הרצוג על הגרי"ם חרל"פ
כששמע הגאון הרב הרצוג (הרב הראשי לאחר הרב קוק) על חסידים שרוצים לנסוע לחו"ל לביקור אצל אדמורי"ם, תמה ואמר: "איני יודע מה הם מחפשים בחו"ל, הלא יש להם כאן רבי גדול, ילכו אצל רבי יעקב משה חרל"פ ואצלו ימצאו הכול".
החזיון השמימי בכותל
בעת מלחמת העולם הראשונה, בהיות הרב קוק בסביבות גיל חמישים, נקלע הרב קוק לאירופה ולא יכול לשוב ארצה. והרב חרל"פ היה כותב אל רבו מכתבים בהם הביע געגועים נוראים לרבו הקדוש. ובאחד ממכתביו מיום כ"א שבט תרע"ז, סיפר כיצד התפלל ליד הכותל המערבי, ומן הסתם גם התפלל על חזרתו של רבו לארץ, ובתוך כך זכה לקבל גילוי שמימי, וכך לשונו: "... לו ידעתי בבירור שמכתבי זה יגיע בוודאי לידי מרן הקדוש שליט"א, אז הייתי צריך להאריך בכמה דברים נעלמים וסתומים, אך מפני הספק אכתוב ברמז, כי עוד בחודש חשוון דאשתקד נצטוויתי לכתוב לו ולהודיעו "כי נשגב ונפלא הוא למאוד התדבקות מחשבתו בכותל המערבי, תשוקתו הגדולה להתדבק בשכינה שלא זזה משם, עושה רשמים נוראים, רק דיחד עם זה דרוש שלא יסיח דעת ממני תלמידו, ומכיוון שהעולם לקוי לסיבת אי התחברותנו במקום אחד דרוש שעל כל פנים בדעת ובמחשבה לא יהיה פירוד והיסח הדעת בינינו, והחובה מוטלת על מרן שלא להפסיק את תשוקתו על הכותל הקדוש, בצירוף הכוונה להעלות גם את תלמידו על ידי ריבוי תפילות והתאמצות בכוח גדול".
ועוד כתב אח"כ באופן מפורט יותר, שכך נצטווה בגילוי המזהיר: "וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל, אשר הנך מקושר בו נפש בנפש, שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק להתעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים, כי התגברות החיצונים עליכם הרבה, ובפרט עליך (על הרב חרל"פ), עד שאי אפשר לשער כלל התגברותם, ואילו הייתם ביחד היה עולה לכם לגרשם כליל, והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם וכו' וכו' וכו', ואתה ורבך צריכים לתקן את כל העולם כולו, והלוואי שיימצאו לכל הפחות שני אנשים כאלה בעולם, וכו'.
והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים על ידי רוב השתוקקותו ושהוא מכוון בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי, הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעיונותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו יתברך שמו, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם, מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך".
וממשיך הרב חרל"פ: "אלה הם קטעים אחדים מהחזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו, לבי הומה ובוער... ולא עלה בידי לקיים כל אשר נצטוויתי אז, ולא הגעתי למה שהבטיחני להתעלות..." ומסיים הרב חרל"פ בבקשה ממרן הרב:
"ולכן גם בתוך המון פעולותיו יזכור גם אותי, עבדו המוכן לשרתו, לפקדני פעם בפעם במכתביו האהובים והקדושים, לרומם את רוחי ולהחיות את נפשי הנדכאה, כי הרי לפי המדובר גם הפרט שלנו כלל גדול הוא... עבדו הנרעש והנפחד מפחד זכרון שמו הקדוש, המשתחווה מול הדרת פני קדשו" (המכתב מובא גם בשדה הראיה ע' 330-331).
דברי הרצי"ה
בעת שאבי מורי היה תלמיד בישיבת 'מרכז הרב', העניק לו מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את החוברת 'הד הרים', בה מובאים לקט מכתבים חשובים שכתב הרב חרל"פ לרב קוק ואל בנו הרצי"ה. ובתוכם המכתבים שבהם מספר על החזיון שהיה לו ליד הכותל המערבי.
לאחר מכן שאל אבי מורי את הרצי"ה, מה היתה תגובתו של מרן הרב לאותו חזון. באותו זמן עוד לא יצא לאור כרך ג' של אגרות הראי"ה, וסיפר לו הרצי"ה, שהרב כתב לו: "אקווה שמזמן לזמן ייפקד חביבי הדרת כת"ר בקול מקודש" (אגרות ח"ג תתקט). והוסיף הרצי"ה, שאם כך קיווה עבור הרב חרל"פ, אז מסתמא שאצל מרן הרב זה היה שכיח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
