ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- עסקי גוג ומגוג
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
איל בן דינה
"...אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל (שהיתה חולה), ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".
וקשה, מדוע רבי אליעזר לא עונה לחכמים תשובה ישירה אלא מקלל. ב'תפארת ישראל' ביאר שרבי אליעזר ענה לחכמים שאין ללמוד משם הלכה, משום שהדיינים פסקו שם שלא כדין. שאמנם אסור להטות את הדין ואפילו כנגד הרשעים, אלא שבאופן יוצא דופן הודיע בית הדין ל'בני רוכל', שהם רשעים ולכן מטים כנגדם את הדין וקונסים אותם ונותנים את התכשיט לבת.
אלא שעדין קשה, מדוע לא אמר רבי אליעזר את עיקר טענתו, שבית הדין הודיע לבנים שפוסקים להם שלא כדין. גם הקללה שלו אינה מובנת. מפשטות דבריו משמע שאימם של בני רוֹכֵל לא מתה וראוי שתקבור את בניה, והרי מדברי חכמים משמע שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, וכיצד תתקיים קללתו - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן"?!
הקשיים האלו הם מכוונים, והם רמז של חז"ל שהמעשה שבפנינו אינו כפשוטו, וצריך להעמיק ברמזיו.
מה המשמעות של "תקברם אִמָּן"?
תחילה צריך להבין שהמילים "תקברם אִמָּן" הן גם תפילה למציאת תיקון. כך מתבקש מהסוגיה בתענית (דף לא,א) שמתייחסת למי שלא מוסיף בלימוד התורה בלילות שמט"ו באב ואילך, ואמר עליו רב יוסף: "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו אמו). והרי לצערנו רוב עם ישראל, אינם מקפידים להוסיף בלימוד התורה בלילות האלו (וגם רבים מתופשי התורה נמצאים בחופשה בימים אלו). והאם רב יוסף מקלל את רוב עם ישראל?! צריך להבין שמצד אחד רב יוסף מביע את ביקורתו כלפיהם, אך מצד שני "לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא", ורב יוסף גם מתפלל עליהם שה'אֵם' שלהם תמצא להם 'תקנה'.
בעבר הרחוק שעות העבודה היו תלויות באור השמש, ורוב בני האדם היו עובדים כל שעות אור היום ונחים בלילה. מט"ו באב ואילך היום התקצר והלילה התארך, והאדם חזר מעבודתו פחות יגע ואף היה לו יותר זמן פנוי בלילה. בליל ט"ו באב היו לו תנאים נוחים להחליט אם הוא רוצה לעמול בתורה בזמן שהתפנה לו, או לנצל אותו לשינה נוספת כדי שיקל עליו לעבוד מחר. מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות אלו בוחר להיות בתפקיד חשוב שנחשב תפקיד 'חי', והוא תפקיד 'העמל בתורה', והוא מחשיב את עצמו כמי שקם מתוך הקהל והתנדב להעניק מטובו לאחרים והוא חש כביכול שהוא "אֵם בְּיִשְׂרָאֵל"1. ואילו מי שאינו מוסיף בלימוד התורה, בוחר להיות בתפקיד 'העמל במלאכות'. בעיני 'עמלי התורה' התפקיד האחר נחשב תפקיד 'מת' ובזוי לגמרי, ורב יוסף מתפלל שה' יאיר את עיני 'בעלי התורה', והם יתייחסו לתפקיד של האחר לפחות בכבוד מינימאלי, ויבינו שגם תפקיד 'העמל במלאכות' הוא נצרך, ולפחות יכבדו אותו על כך שבחר להיות 'קבור חיים' בתפקיד הכרחי זה. וזה פשר דברי רב יוסף "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו 'אמו'). הבנה זו, ש'קבורה' משמעותה מתן כבוד מינימאלי והימנעות מביזוי, מרומזת בתורה בפרשיית 'קבורת אהרון' במוסרה, ובפרושי רס"ג וספורנו שם. 2
ואף כאן. המשנה דנה במחלקת בהלכה בצוואת חולה, אולם אגב כך משלבים חז"ל במשנה גם דברי אגדה שדרכם הם מרמזים לדברים נוספים, ובמשנתנו מרמזים חז"ל לאחד הפירושים כיצד תיראה הגאולה העתידה שמתוארת בנבואת זכריה. כדי לבאר את הדברים צריך להעמיק ולברר, איזה תפקיד ממלאת 'האם רוכל' ואיזה תפקיד ממלאים 'בני רוכל', וכדלקמן.
אַבְקַת רוֹכֵל
בשיר השירים (ג,ו) נאמר: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל:" ובמדרש (שיר השירים רבה, ג, ב) מובאים על כך דרשות, וז"ל בתרגום חופשי:
"מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת... ר' עזריה אמר שני דברים, דבר אחד: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר דבר אחר: כל תורה שישראל עושין בעולם הזה בזכות יעקב אבינו. רבי ברכיה ור' סימון בשם ר' אבהו: אותו האָבָק נטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו וזהו שכתוב (נחום א) ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו."
'אַבְקַת רוֹכֵל' עשויה מבשמים שנטחנו והפכו לאבק ריחני. שורש המילה אב"ק מוזכר לראשונה בתנ"ך בכתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב,כה). המאבק עם ה'איש' נועד להראות ליעקב שהוא יצליח במלחמותיו בעתיד מול עשיו, או מול הגויים בכלל ('שרו של רומי', מדרש ילמדנו אות קנ).
רבי עזריה מבדיל בדרשתו בין הצלחה במלחמות לבין הצלחה בלימוד תורה. לשיטתו, המהות העיקרית של יעקב אבינו היא לימוד תורה, וכל עסק התורה וההצלחה בלימוד התורה הם בזכות 'יעקב אבינו'. מאידך, ה'אבק' שנוצר בעת המאבק של יעקב אבינו במלאך, הוא דבר שטפל ל'יעקב', וההצלחות במלחמות ישראל (='אבקת רוכל') משויכות לאותו 'אבק'. ונראה שפועל יוצא מדרשה זו הוא במה צריך אדם מישראל לבחור. מי שמצליח בעיסוקו בתורה יעדיף לבחור ולהישאר בבית המדרש, ולא יתגייס לצבא לעזור במלחמות ישראל, שהרי לשיטת רבי עזריה זו המהות העצמית של 'יעקב אבינו'. ומי שאינו רואה ברכה בלימודו הוא זה שיעזוב את בית המדרש ויתגייס לצבא לסייע במלחמות ישראל. שכן לשיטתו, ההצלחות במלחמות ישראל משוייכות רק ל'אבק' שהוא טפל ליעקב אבינו, אך אינו מהותו העצמית.
מאידך, רבי ברכיה ור' סימון חולקים על רבי עזריה, והם דורשים שאותו 'אבק' של המלחמות הוא רוחני ביותר, והקב"ה נותנו במקום גבוה ביותר (תחת כסא הכבוד). ולשיטתם, גם מי שרואה ברכה בלימודו יכול או אף צריך לעזוב את בית המדרש ולהתגייס לצבא לסייע במלחמות ישראל. המחלקת שבין רבי עזריה לבין רבי ברכיה ורבי סימון היא מחלוקת שתחזור ותהיה בזמן הגאולה והיא מרומזת בנבואת זכריה על הגאולה העתידה, וכדלקמן.
המלחמה הכוללת על ירושלים
זכריה מנבא שגם בגאולה העתידה (כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד), עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה, ביאור שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל. בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:".
המלחמה על 'ירושלים' מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. ובמאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התבאר שתרגום יונתן מרמז שם שהנצחון שמסופר שם, הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים וכיבוש ירושלים - הוא חזון נבואי. בז"ק בעברית משמעותו גם ניפוץ ופיזור, כמו במשנה (עירובין פ"י מי"ד): "בוזקין מלח". אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שמפוזרים בעולם שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ה' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וכשהם נכנסו ל'ירושלים של מעלה' הרי שבהשוואה אליהם 'אֲדֹנִי בֶזֶק' נחשב כמו 'מת' שצריך להוציאו משם, וזו בעצם 'מלחמת גוג ומגוג' הראשונה.
זכריה מנבא, שבזמן הגאולה העתידית תחזור ותתחדש המחלוקת שהיתה בין תלמידי עתניאל לבין רוב ישראל שהיו תלמידי יהושע בן נון. כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' (יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".
ואמנם בזמן יהושע בן נון לא היתה דרישה תובענית שכזו כלפי קבוצת 'יושבי ירושלים', משום שעתניאל ותלמידיו ('יושב ירושלים') היו אז קבוצה קטנה ביחס לשאר האוכלוסייה שהתגייסה לצבא יהושע. אך בזמן הגאולה העתידה קבוצת 'יושבי ירושלים' תהיה גדולה מאוד, ולכן תופנה כלפיה דרישה תובענית להתגייס לצבא כדי להילחם בגויים.
ביטול הדרישה הכוללנית להתגייסות לצבא
אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"
הגויים עדין יהיו 'עיוורים' מבחינה רוחנית, אך "עַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי", ו'בֵּית יְהוּדָה' יבינו שההצלחות המופלאות שהם זוכים להם במלחמה מול הגויים מגיעות אליהם בזכות 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם' (המתמידים האמיתיים) שעוסקים כל היום בתורה ובתפילה. ההכרה הזו תביא להצלחות צבאיות גדולות עוד יותר, ויוסכם שיושבי ירושלים ('בני הישיבות') יכולים להישאר בתפקידם, וזו כוונת הכתוב הבא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם:". ומשמעות הנבואה - "וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם" היא ביטול התביעה הכוללנית ליציאה מבית המדרש ולהתגייסות לצבא. הלוחמים שבצבא יכבדו אז את 'המתמידים האמתיים' ששוהים כל זמנם בישיבה ולומדים תורה.
למי מגיע הכבוד
הנצחון על האויב הגיע בשילוב הכוחות, של הכוח הגשמי של החיילים האמיצים ושל הכוח הרוחני של המתמידים האמתיים, ו'תפארת הנצחון' היתה צריכה להתחלק בשווה בין שני הצדדים. אך כיוון שבני הישיבות אינם מוכנים להודות לחיילים האמיצים שעזבו את בית המדרש והתגייסו, והם ממשיכים בשיטת עתניאל שכל התהילה מגיעה רק ללומדי התורה. לפיכך בתור תגובה נגדית להשקפה זו מנבא זכריה: "וְהוֹשִׁיעַ ה' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". הירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג) דן בכתוב הזה, ו'קרבן העדה' מביא פירוש ולפיו המילה "אֶת" מתפרשת בירושלמי במשמעות של "עִם", וכביכול הקב"ה נושע יחד "עִם אָהֳלֵי יְהוּדָה". 'השכינה' נמצאת יחד 'אָהֳלֵי יְהוּדָה' שאוחזים בנשק הגשמי במלחמתם באויבי ישראל, וכאשר הם נושעים במלחמתם היא נושעת יחד עימם. ולפי נבואה זו, מי שרוצה לפעול עם ה' ולהצטרף אל 'השכינה', צריך לבחור בעדיפות ראשונה ("בָּרִאשֹׁנָה") להצטרף לאהלי הצבא שבשדה, ו'תפארת הנצחון' מגיעה אליהם.
במעשה ב'בני רוכל' רמזו לנו חז"ל כיצד תיראה בעתיד נבואה זו של זכריה, ולשם כך צריך להעמיק בפרטים נוספים שבנבואת זכריה, וכדלקמן.
ה'אם' שרוצה לתת את ה'תפארת' לבת שלה
במאמר הקודם "הרמב"ם וגוג ומגוג" התבאר שבנבואת זכריה חברי הקבוצה הרוחנית שנקראים שם 'יושב ירושלים' מתייחסים אל עצמם בתור 'גברים'. ומאידך לחבריהם שיצאו מבית המדרש לעסוק בצד הגשמי של עם ישראל הם מתייחסים בתור 'נשים' ש'נאנסו' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם, וזו משמעות הנבואה שם: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) תִּשָּׁכַבְנָה...".
אמנם, הלוחמים אינם רואים את עצמם כמי שהחשיבה הגויית השתלטה עליהם. ולפי השקפתם, הם ממשיכים את השקפת יהושע בן נון שצריך לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה בכלי נשק גשמיים ובאמצעות חיילים רבים, וה' בא ועוזר למי שמשתדל בדרך זו. וכפי שכתב הרמב"ן (במדבר א,מה): "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף, וזה טעם 'כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל'...". מי שקמו והתגייסו קיימו בעצמם את הכתוב "שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל", והם חשים כמו 'אם' שמגינה על ילדיה שביניהם נמצאים גם בני הישיבות שנשארו להתמיד בלימודם. וכיוון ש'בני הישיבות' אינם מוכנים להוקיר להם תודה. לפיכך, בתגובה נגדית, 'האם רוכל' רוצה ש'תפארת הנצחון' תישאר אצל הלוחמים בלבד, אלו שממשיכים את השקפתה. כאמור בנבואת זכריה: "וְהוֹשִׁיעַ ה' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". כלומר, תפארת הנצחון מגיעה ללוחמים, ולא לבני בית המדרש. ולכן ב'מעשה' שמסופר במשנה רוצה ה'אם' ש'תפארת' הנצחון תגיע ל'בת' שלה - ל'לוחמים' (=אָהֳלֵי יְהוּדָה).
בעיני בני הישיבות זהו מהלך שבדרך כלל אינו נכון, משום שלפי השקפתם הם ה'גברים' והם צריכים לרשת לבדם את 'תפארת הנצחון' (את ה'תכשיט' שבמעשה שבמשנה). אלא שבכתוב זה שבנבואת זכריה ה'תפארת' הגיעה ל'בת' (=לוחמים) באופן יוצא דופן, רק משום שיש צד להתייחס אל ה'אם' בתור 'מתה' שציוותה מחמת מיתתה. חכמים שבמשנה משקפים את מחשבת בני הישיבות לגבי מה שרמוז בנבואת זכריה, וזו המשמעות הסמלית של המסופר במשנה: "מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל אמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה!". 3 בני הישיבות מתייחסים אל ה'אם' (=הלוחמים) כביכול באופן סמלי בתור 'מתה'.
הסבר הירושלמי לדברי רבי אליעזר
במסכת אבות מובא: "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ' ". כיוון שבני הישיבות מבזים את הלוחמים, גם הלוחמים מקילים בכבוד בני הישיבות ("וּבֹזַי יֵקָלוּ"), ומתייחסים אל בני הישיבות כמו למי שאינו מחוברים אל החיים ונחשבים באופן סמלי כ'מתים'. כפי שהתבאר לעיל – "לשון חכמים מרפא" - דברי רבי אליעזר שנראים כלפי חוץ כ'קללה', הם בעצם תפילה למציאת תיקון. והיינו, שהלוחמים (='האם רוכל') שאינם מבינים את אלו שמבזים אותם, ובתגובה מתייחסים אל המבזים בתור 'מתים', יזכו להתעלות ולהתייחס אל ה'מבזים' בתור 'מתים מכובדים'. ויראו את 'המבזים' כאילו הסכימו להיות 'קבורים חיים' בתפקיד הכרחי שהוא 'ביזוי הלוחמים'. הבנה זו של המעשה המובא במשנה תסביר גם את המחלוקת שבין סוגית הירושלמי לבין סוגית הבבלי, וכדלקמן.
הירושלמי מסביר מדוע רבי אליעזר 'קילל' את בני רוכל: "א"ר יוסי בי רבי בון עילא היה רוצה לקללן שהן זורעין כורכמין בכרם". כאמור לעיל, מדובר במעשה סמלי, ואף כאן 'הכרם' ו'הכורכום' מופיעים במשמעות סמלית. תלמידי החכמים 'המתמידים האמיתיים' משולים ל'כרם ענבים', ויחד איתם לומדים בישיבה גם תלמידים שמתקשים להתמיד בלימוד, וצוות הישיבה נאלץ בתמידות להכריח אותם לצאת מהמיטה, ולהגיע לבית המדרש וללמוד שם זמן קצר. כלפי חוץ כל התלמידים נראים דומים, אך זהו דמיון חיצוני, כשם שה'כורכום' דומה בצליל שלו ל'כרם'. אך למעשה מדובר באיסור הדומה ל'כלאיים בכרם'. משום שהמתקשים בלימוד הם בעלי אופי אחר, הם 'כורכום' שמתאים לגדול במקום אחר ושם הוא יצליח מאוד. הם אנשים שמתקשים לשבת זמן רב במקום אחד, והם מתאימים לפעילות של חסד, ואם הם יתגייסו לצבא זו תהיה גמילות חסד עם הרבים וגם עם עצמם, משום שהם יעשו ויצליחו בדבר שהם מתאימים לו.
אולם בני הישיבות מסרבים לאשר למי שנחשב ל'כורכום' להתגייס לצבא, וכדי למנוע את הגיוס הם בזים למי שמתגייס לצבא, ובכך הם ממשיכים ו'זורעים' את ה'כורכום' ב'כרם'. והלוחמים אינם מבינים את סברת בני הישיבות האלו, והרי זה איסור 'כלאיים בכרם'. לדעת הלוחמים, אותם בני ישיבות (='בני רוכל') אינם 'מחוברים אל החיים', וכביכול הם שקולים כ'מתים'.
רבי אליעזר מזדהה מצד אחד עם תחושת הלוחמים, אך מצד שני הוא מתפלל שהלוחמים ימצאו נקודת זכות וילמדו סנגוריה על אותם בני ישיבות, וזה פשר דבריו: "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן". נקודת הזכות היא, שבני הישיבות חוששים שאם יאמרו את האמת, שמי שמתגייס לצבא מקיים מצווה גדולה וחשובה, עלולים תלמידים רבים מאוד להתגייס, וספסלי הישיבות יתרוקנו כמעט לגמרי. ומחמת החשש זה הם מסכימים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד שהוא הכרחי מבחינתם, התפקיד של ביזוי הלוחמים. ובכך הם ממשיכים וזורעים את ה'כורכום' ב'כרם' למרות שמדובר ב'כלאיים'.
אמנם לשיטת התלמוד הבבלי, איסור 'הכלאים' שאליו התייחס רבי אלעזר הוא אחר, וכדלקמן.
הסבר התלמוד הבבלי בסיבת הקללה של רבי אליעזר
וז"ל המשך סוגיית התלמוד הבבלי בתרגום חופשי:
"מדוע רבי אליעזר מקלל את 'בני רוכל'? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, ורבי אליעזר לטעמו, ששנינו: 'הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קִדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין'. בשלמא כרכום חזי, אלא קוצים למאי חזי (ואמנם בכורכום יש תועלת אך למה ראויים הקוצים)?! אמר רבי חנינא: מה טעמו של רבי אליעזר? שכן בארצות ערב הערבים מקיימים (מותירים) קוצים בשדות למאכל גמליהם."
אי אפשר להבין את סוגיית הבבלי כפשוטה. רבי אליעזר החמיר ואסר לקיים קוצים בכרם, אך וודאי שאינו יכול לכעוס על חכמים שחולקים עליו ומתירים לקיים קוצים בכרם, ואינו יכול לקלל את 'בני רוכל' שנהגו כהלכה וקיימו את הקוצים בכרם, שהרי נהגו כדעת כחכמים שהם הרבים.
כמו כן, כבר העיר בעל דקדוקי סופרים, שהשאלה "בשלמא כרכום חזי, אלא קוצים למאי חזי" אינה מופיעה בכתבי יד רבים, ונראה שהיא הוספה מאוחרת שלא ברור כיצד היא משתלבת בסוגיה.
התשובה לכל הקשיים הללו היא ההבנה, ש'קוצים בכרם' הם משל ל'אנשים שליליים', כמו שמצאנו במסכת בבא מציעא (דף פג,ב) שרבי אלעזר ברבי שמעון התמנה לתפוס גנבים, והיה מוסר אותם למלכות, והסביר "קוצים אני מכלה מן הכרם". לפי סוגיית הבבלי, ה'לוחמים' מוכנים להבין את טעמם של בני הישיבות אילו היה משאירים לגדול ב'כרם' רק את ה'כורכום', רק את אותם בחורי ישיבה שכאשר 'לוחצים' עליהם, הם מצליחים ללמוד כמה שעות, שהרי בסופו של דבר יש כאן תוספת של שעות לימוד תורה, ויש בכך תועלת מסוימת לעם ישראל.
אולם בני הישיבות מתנגדים גם לגיוס של 'קוצים', אלו שלמרות שלוחצים אותם אינם מצליחים ללמוד אפילו שעה אחת. ולא זו בלבד, אלא שהם מזיקים (כמו 'קוצים בכרם') לבחורים שלומדים, משום שהם מושכים אותם אחריהם אל מחוץ לכתלי בית המדרש לשוטטות בחוצות, ופעמים לדברים שמזיקים יותר מאשר סתם שוטטות.
דבר זה אין 'הלוחמים' מסוגלים להבין. והרי גם לטובת 'בני הישיבות' כדאי שהבחורים שמשוטטים בחוצות ('קוצים') לא יישארו ב'כרם'. הם אינם מסוגלים לשבת וללמוד תורה אפילו זמן קצר, והם מתאימים לפעילות של חסד, ואם הם יתגייסו לצבא זו תהיה גמילות חסד עם הרבים וגם עם עצמם, משום שהם יעשו ויצליחו בדבר שהם מתאימים לו.
אמנם כאמור לעיל, "לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא". מצד אחד רבי אליעזר מביע ביקורת על 'בני רוכל', על שהם מקיימים ב'כרם' את 'הקוצים' (הבחורים השליליים), אך מצד שני הוא מתפלל שה'אם' שלהם (=הלוחמים) תמצא בכך נקודת זכות. נקודת הזכות היא, שבני הישיבות חוששים שאם יאמרו את האמת, שמי שמתגייס לצבא מקיים מצווה גדולה וחשובה, עלולים תלמידים רבים מאוד להתגייס, וספסלי הישיבות יתרוקנו כמעט לגמרי. ומחמת החשש זה הם מסכימים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד שהוא הכרחי מבחינתם, התפקיד של ביזוי הלוחמים. ובכך הם ממשיכים ומקיימים ב'כרם' אפילו את ה'קוצים'.
ההשוואה בין דברי רב יוסף לבין דברי רבי אליעזר
נמצאנו למדים, שכאשר אמר רב יוסף על מי שאינו מוסיף בלימוד התורה מט"ו באב ואילך – "תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיה" (תקברו אמו), נראים דבריו מבחינה חיצונית כקללה. אך לא יתכן לומר שרב יוסף קילל את רוב ישראל שאינם מוסיפים בלימוד התורה בלילות אלו. ובעומק דבריו התפלל רב יוסף שה' יאיר את עיני 'בעלי התורה' (='אֵם'), והם יבינו שגם תפקיד 'העמל במלאכות' הוא נצרך, ולפחות יכבדו אותו על כך שבחר להיות 'קבור חיים' בתפקיד הכרחי זה. ובאופן דומה, כאשר אמר רבי אליעזר על 'בני רוכל' – 'תקברם אִמָּן", בעומק דבריו התפלל רבי אליעזר שה' יאיר את עיני 'הלוחמים' (='אֵם'), והם יבינו ש'המבזים' (='בני רוכל') סבורים שתפקיד הביזוי הוא נצרך, ויכבדו אותם על שבחרו להיות 'קבורים חיים' בתפקיד זה.
המעשה במירוני שהיה בירושלים
כפי שהתבאר במאמר, המעשה ב'בני רוכל' הוא מעשה סמלי שבו רמזו חז"ל לאחת הפרשניות שלהם כיצד תתגשם בעתיד נבואת זכריה בענין המלחמה על 'ירושלים'. ונשאלת השאלה, האם אין בין החכמים ('יושב ירושלים'), חכם שמוכן לומר בגלוי שיש מצווה גם לתלמידי חכמים להתגייס לצבא. והרי בירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) מובא שרבי שמעון אמר שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שזהו מלך המשיח, ומסופר שם שחכמי ישראל יעצו לבר כוכבא כיצד לגייס את החייילים לצבאו. והרמב"ם למד משם שכוונת הירושלמי היא שרבי עקיבא עודד תלמידי חכמים להתגייס לצבא בר כוכבא, ואף רבי עקיבא למרות גדולתו התורנית התגייס בעצמו לצבא בר כוכבא ושימש נושא כלים של בר כוכבא, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג): "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".
ואכן, כדי לחלוק על מה שמשמע לכאורה מן המשנה, כאלו כל החכמים שבתוך 'ירושלים של מעלה' מתנגדים לגיוס בני ישיבות לצבא כדי להילחם באויבי ישראל, לפיכך מובא בתוספתא ובירושלמי ובבבלי וברי"ף סיפור נוסף: "מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים...", והמירוני הזה הוא ר' שמעון בר יוחאי ממירון שאף הוא היה חכם מחכמי 'ירושלים של מעלה', ובביאור המעשה הזה נאריך בעז"ה במאמר הבא.
^ 1.
על משקל הכתוב: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:" (שופטים ה,ז).^ 2.
וראו עוד במאמר "המספד על משיח בן יוסף ותחייתו"^ 3.
משמעות סמלית דומה יש לדין המיוחס לתנא זכריה בן הקצב, ולפיו ה'בן' וה'בת' חולקים בשווה ב'ירושת האם'. ובמאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות", התבאר שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שבאמצעותו מרמזים חז"ל לפשר נבואת זכריה שלפיה 'תפארת הנצחון' מגיעה גם למי שיצא מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית (='בת'), ולא רק ללומדי התורה.
על משקל הכתוב: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:" (שופטים ה,ז).^ 2.
וראו עוד במאמר "המספד על משיח בן יוסף ותחייתו"^ 3.
משמעות סמלית דומה יש לדין המיוחס לתנא זכריה בן הקצב, ולפיו ה'בן' וה'בת' חולקים בשווה ב'ירושת האם'. ובמאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות", התבאר שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שבאמצעותו מרמזים חז"ל לפשר נבואת זכריה שלפיה 'תפארת הנצחון' מגיעה גם למי שיצא מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית (='בת'), ולא רק ללומדי התורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
