בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • בבא מציעא - פרק ראשון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

undefined
7 דק' קריאה
זו לשון המשנה בב"מ דף ב' ע"א:
" משנה. שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע. ..."

וז"ל הסוגיה לקמן בב"מ דף ה' ע"ב:
"וכי מאחר שזה תפוס ועומד , וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה? - אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא."

וקשה: היתכן, שבמקרה של נסיון חטיפה - "זה תפוס ועומד "?!
והיכן נעלמה חזקת " אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" - המביאה לפעמים לידי סכנת נפשות?! 1
ולבד מכך; מה שתפס כל אחד בידו ממש, אינו נכנס לחשבון החלוקה; ודין יחלוקו הוא רק על מה שנמצא מחוץ לידם. 2 ואם כך קשה: מדוע אוחזים שניהם בקצות הטלית? והרי אדם שניסו לגוזלו, וודאי שלפי הטבע האנושי הוא היה מנסה להציל ולתפוס כמה שיותר מן הטלית בתוך ידיו ממש?!
ונלענ"ד שמכוח קושיות אלו הרמב"ם נקט ב"יד החזקה", שאע"פ שכל אחד מהם טוען, שהשני ניסה לחטוף ממנו את הטלית; הרי שהדרך שבה הם באים לבית-הדין - כאשר הם אוחזים בטלית ועומדים – מראה שרגליים לדבר שלא היה כאן מקרה של חטיפה.
ורגליים לדבר שמדובר כאן בשותפים שהתגלע בינם ריב, והם רוצים שבית-הדין יחלק בינם את הטלית.
ויש להבנה זו סיוע מהאופן שבו הביא הרמב"ם ב"יד החזקה" את דין המשנה, וכן מדברים מפורשים הכתובים בהמשך דבריו שם.
וכמו כן יש לכך סיוע מדברים שכתב הרמב"ם במהדורה-בתרא בפרוש המשניות.

יושבין בצד
וז"ל הרמב"ם בפרק ט' מטוען ונטען הלכה ז':
"שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחת בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".

וקשה: לשונו הרגילה של הרמב"ם בכל מקום היא "עומד בצד", 3 ומדוע הוא נקט כאן לשון יוצאת דופן - " יושבין בצד ערימה"?
ונלענ"ד, ששנים החלוקים בינם - מחלקת אמיתית - מי הוא בעליה של ערימת חיטים; דרכם לעמוד על משמרתם סמוך לערימה כאשר הם ניצבים זה מול זה. וממילא, במקרה שהם יושבים בצידה, רגליים לדבר שהם שותפים בה.
ובדיוק שהרמב"ם הוסיף - "שנים היושבים ", הרמב"ם גילה לנו; שהחלוקה נעשית רק מפני שצורת אחיזתם מורה שהם שותפים בדבר עליו הם רבים; ושהם רוצים שבית הדין יעזור להם להשלים בריב שהתגלע בינם.
ודין זה מגלה על הסמוכים לו. ומגלה שהחלוקה שנעשית בשנים שאוחזין בכלי היא, מפני שהם אוחזין בו ואינם נראים כמנסים למשוך אותו בכוח מיד חברם. ונמצא, שצורת אחיזתם מורה שהם שותפים בו; אלא שהתגלע בינם ריב.

"יחלקו ברצונם, ובשבועה, כמו שביארנו"
ויש סיוע להבנה הזו בדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות טוען ונטען הלכה ו', וז"ל:
"ספינה וכיוצא בה שהיו שנים נחלקין עליה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ובאו לבית דין ואמר אחד תפסוה עד שאביא עדים; אין תופסין אותה. ואם תפסוה בית דין והלך ולא מצא עדים ואמר הניחוה בינינו וכל המתגבר יטול כשהיה דינה מקדם; אין שומעין להן. ואין מוציאין אותה בית דין מידן עד שיביאו עדים; או עד שיודו זה לזה; או יחלקו ברצונם , ובשבועה , כמו שביארנו ".

ולכאורה דברי הרמב"ם בסיום ההלכה האחרונה קשים; מפני שלא מצאנו לפני כן מקרה שבו הרמב"ם ביאר - שחולקים ברצונם ובשבועה .
ואם תאמר שכוונת "כמו שביארנו" היא רק על השבועה; עדיין קשה, מנין לרמב"ם שהשבועה שתיקנו חכמים ב"שנים אוחזין" - תוקנה גם כשחולקים מרצונם ומוחלים על השבועה?!
וכבר תמהו האחרונים על דברי הרמב"ם הללו; ועיין ב"אור שמח" וב"אבן האזל". 4
אולם לפי מה שנתבאר לעיל, דברי הרמב"ם מבוארים; שהרי דין יחלוקו שב"שנים אוחזין" נקבע, מפני שבי"ד משער מצורת אחיזתם, שהם שותפים בכלי; ורוצים שבי"ד יוציא את הכלי מתפיסת כל-אחד, ויחלקה בינם. ואעפ"כ תיקנו חכמים שישבעו. והסיבה שהביאה את חכמים לתיקון שבועה ב"שנים אוחזין" מבוארת בדברי רבי יוחנן בסוגיה בב"מ דף ה' ע"ב, שהובאה לעיל, וז"ל:
"אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא."
ולכאורה, יש אריכות לשון בדברי רבי יוחנן. ולכאורה די היה לומר שהשבועה תוקנה כדי לוודא, שהנוטל - נוטל כדין. 5
ולפיכך נראה שכוונת רבי יוחנן היתה, שמאחר שהם עומדים ואינם רבים, וודאי שאין כאן נסיון גזילה; אלא מדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב, ורוצים שבי"ד יחזיר את המצב לקדמותו. ואם כך, מדוע בי"ד מאשר להם לחלוק - רק אם ישבעו?!
ורבי יוחנן מסביר, שהשבועה נועדה כדי למנוע מאנשים זרים - שלא הבינו שיש כאן חלוקה מרצון - מלתקוף בטלית חברם כדי שיבוא להתפשר עימם. וזהו דיוק דברי רבי יוחנן - "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא". אבל אותם עצמם - אין אנו חושדים בתקיפה; מפני שמצורת אחיזתם ניכר שהם שותפים בה.
ולפיכך גם כאן, כשיסכימו וירצו להוציא את הספינה מהתפיסה (שתפסו לפי בקשת אחד מהם), ולחלקה בינם; - יצטרכו לחלוק אותה בשבועת המשנה. כדי שלא יבואו אנשים אחרים לטעון על ספינות חבריהם, שהן שייכות להן; על-מנת שיתפשרו עימם אח"כ.

מהדורה בתרא של פירוש המשניות לרמב"ם
ויסוד זה, שעולה מתוך דברי הרמב"ם ב"יד החזקה", מבואר בלשון הרמב"ם עצמו בהוספה שהוסיף בכתב ידו בשולי הגליון במהדורא בתרא שלו בפרוש המשניות, וזו לשונו (בתרגום הרב קאפח):
" וייראה לי עוד , שכוונתו בדבר זה, שאם הודו 6 שהיתה טלית זו של שניהם בשותפות או באו עדים על כך; ועכשיו טוען כל אחד מהם שכבר נעשית כולה שלו, אם מפני שקנה החצי או במתנה; הרי אלו חולקין שלא בשבועה; ואחר כך יטען כל אחד מהם על חבירו במה שירצה . לפי שעיקר שבועה זו כדי שלא יהא כל אחד הולך ותופס בטליתו של חבירו, ויטול שלא בשבועה; וכיוון שהודו שהיתה של שניהם בבירור, או שיש עדים על כך, אין מקום לתקנה זו וחולקין שלא בשבועה. - וזו סברה שלא על פי הכללים"

הרמב"ם מבאר בהוספתו, שההודאה שבמשנתנו, אינה בסגנון ההודאות הרגיל; ולמעשה הם ממשיכים לטעון זה על זה; אלא שהודו, למה שבי"ד משער שקרה.
שמצורת אחיזתם בי"ד הסיק, שאין מדובר כאן בנסיון תקיפה; אלא מדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב. וצורת אחיזתם וטענותיהם מביעים כמה היה חלקו של כל אחד לפני שהתגלע הריב. והחלוקה שבי"ד פוסק אינה אלא בטוי לרצונם הנסתר.
וחכמים ראו צורך להטיל שבועה, מפני שיש אנשים שלא יבינו - מדוע הדיינים פסקו מה שפסקו; ועלולים לבוא לתקוף את כלי חברם, כדי לחלוק עמו.
אולם כאשר מתברר לכולם, שהם שותפים שהתגלע בינם ריב; חשש זה אינו קיים, ולכן אין צורך בשבועה.
ונמצא שדברי הרמב"ם בהוספתו בכת"י בפרוש המשניות, מתאימים לדבריו המפורשים בפרק י' מהלכות טוען ונטען הלכה ו' - " יחלקו ברצונם , ובשבועה , כמו שביארנו ".

מוחזקות בשווי השטר או בסכום הכתוב בו
וז"ל הרמב"ם בהלכות מלוה ולווה פרק י"ד הלכה י"ד:
"שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו."

היו כמה מן המפרשים שהקשו, שהמוחזקות בשטר אינה מוחזקות בסכום החוב הכתוב בו; ומדוע הרמב"ם פוסק שיחלקו את דמי הסכום הכתוב בשטר?
אולם לפי מה שהתבאר, שהחלוקה נעשית מפני שבי"ד משער, שזהו רצונם הפנימי של בעלי הדין; אין מקום לקושיה זו. שהרי רצונם לחלוק בסכום שכתוב בו.
ונלענ"ד, שהבנה זו מיישבת קושי נוסף הקיים שם. שהרי אם הלווה פרע לגמרי את חובו; פלא הוא כיצד לא הצליח לקרוע את השטר - תוך כדי מאבקו עם המלווה. 7
אלא, ש"פלא" זה מצטרף לאופן עמידתם; המלמד את הדיינים, שרצון בעלי הדין, שיחלקו את הסכום הכתוב בשטר, בין שניהם.
ונלענ"ד, שלפי הדרך זו בהסבר דברי הרמב"ם, תתורץ קושייה של הגרעק"א שתובא בהמשך; 8 ועיין בסמוך.


^ 1 ויעוין בסוגיה בסנהדרין דף ע"ב ע"א, וז"ל: - "משנה. הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים - חייב, אם אין לו דמים פטור. גמרא. אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר: אי אזילנא - קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי - קטלינא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך - השכם להורגו."
^ 2 כמבואר בסוגיה בב"מ דף ז' ע"א: - "תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים אדוקים בטלית - זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה. מחוי ליה רבי אבהו: ובשבועה. אלא מתניתין, דקתני דפלגי בהדדי, ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת, היכי משכחת לה? - אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא." וכן נפסק ברמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ט'.
^ 3 והשווה ללשון הרמב"ם בהלכות שבת פרק י"ב הלכה ט', ובהלכות גירושין פרק ה' הלכות ב' וי"ז, ובהלכות מתנות עניים פרק ג' הלכה כ"א, ובהלכות גזלה ואבדה פרק י"ז הלכות ח' וי"א, ובהלכות זכיה ומתנה פרק ד' הלכה ט'.
^ 4 ונלענ"ד שלפי תרוציהם לשון הרמב"ם היתה צריכה להיות - "יחלקו בשבועה ברצונם"; וע"ש.
^ 5 וכעין המבואר בכתובות דף פ"ז ע"א - "אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה" - ומשמע שהשבועה נועדה לאותו מקרה עצמו; ולא כדי למנוע מקרים אחרים.
^ 6 וז"ל סיום המשנה בדף ב' ע"א - "בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה."
^ 7 ועיין בסוגיה ביבמות דף צ"ו ע"ב בענין מה שקרה בבית הכנסת של טבריא.
^ 8 ונלענ"ד שלפי הסבר זה מיושבות גם קושיות נתה"מ בסימן ס"ה ס"ק כ"ג; וע"ש; אלא שאכמ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il