ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בכל סוגיא אנו משתדלים לברר מהו המקרה המדויק עליו דברו ומה הדין בו, ולאחר מכן ברור הטעם והמקור. בסוגיא זו המקרה והדין ידועים, ובאופן כללי מוסכמים, ועל כן העיסוק מתמקד רק בחלק של טעם ומקור הדין. וכך אומרת הגמ':
אמר ר' יוחנן, שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים: מנין לחזקה ג' שנים? משור המועד, מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות - נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין - נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח.
על פניו הלימוד משור המועד אינו ברור, שהרי ספירת הנגיחות מלמדת על אופיו של השור, שכבר א"א להתייחס אליו כאל שור תם. אך אכילת הקרקע אינה התנהגות אלא מצב נתון. וא"כ כיצד לומדים משור המועד לחזקה בקרקעות?
בטרם נבוא לביאור השאלה על פי שיטות הראשונים יש לעיין בהמשך הגמ'. מיד לאחר הצגת יסוד הלימוד משור המועד שואלת הגמ' שאם אכן לומדים ממנו אזי יש לקבוע את החזקה בקרקע רק לאחר שמלאו ארבע שנים. וזאת בהקבלה לשור המועד שאינו משלם נזק שלם עד הנגיחה הרביעית. וגמרא זו צריכה ביאור שכן מן הסתם שלא התכוונו ללמוד את כל הדינים משור המועד אלא עניין מסוים. אך מהו אותו עניין מסוים?
בדבר שאלה זו מוצאים בדברי רבותינו הראשונים שני כיוונים מרכזיים, המובאים מחד ע"י בעלי התוס' ומאידך ע"י הרמב"ן וסיעתו.
שיטת בעלי התוספות
כתב תוס' על שאלת הגמ' (כח, א ד"ה עד):
תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אף על גב דמילתא בלא טעמא הוא.
נבאר דבריו – העניין המסוים אותו שייך ללמוד משור המועד לקרקע הוא כלשון הביטוי המפורסם - 'המקרה לא יתמיד'. והיינו שכאשר רואים פעולה החוזרת על עצמה כמה פעמים, וניתן לתת לפעולה הסבר הגיוני, הרי לנו שאין לראותה כעניין מקרי אלא כנוהל. ולכן שור שנגח ג"פ מוחזק אצל סביבתו כמועד ועל בעליו להתייחס אליו ככזה. ובאותה מידה בקרקע. אין כאן התבוננות רק על מצב ההחזקה אלא על התנהגותו של המר"ק. אם רואים ששותק במשך שלוש שנים הוחזק אצל סביבתו שהתנהגות זו תחזור על עצמה וימשיך לשתוק גם להבא.
וכאן יש לחדד, ואם ימשיך לשתוק להבא, אז מה? מה הוא מלמדנו? על כך אומר התוס' בשני מקומות נוספים בסוגיא (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה, ובדף כט, א ד"ה שתא) ששתיקתו זו מלמדת שהוא מכר או נתן במתנה, ולכל הפחות מחל על החיוב הממוני כלפיו. וממילא היוצא מכאן הוא שאיכות התפיסה של המחזיק החדש הוא בגדר של וודאות, שיש ראיה על המכירה משתיקתו החוזרת של המר"ק.
אך אם כן, יש צורך להסביר את המשך מהלך הגמרא - א. מה ההוו"א לומר שיצטרכו שנה רביעית, הרי הלימוד היה ששלוש יוצר חזקה? ב. הגמ' מעלה כהוו"א שאפילו ללא טענה מצד המוחזק – החזקה תופסת. ומדוע שיועיל? היכן הוודאות של המכירה אם אין טענה?! ג. הגמ' משווה בין העדאה בפני בעל השור לבין מחאה בפני המחזיק, ויש הו"א שמחאה שלא בפני המחזיק לא תועיל משום שבשור המועד לא מועילה עדות באופן זה. ויש להקשות, הרי כל מה שלמדנו משור המועד הוא רק בנוגע להגיון העמוד ביסוד המקרה ולא שייך כלל לפרטים, ועוד קשה מעצם ההשוואה שהרי מחאה מבטלת חזקה והעדאה יוצרת חזקה?!
על שאלות אלו עונה התוס': א. שבהווה אמינא המקשן חשב שהלימוד אינו מסברא ולא נוגע להגדרה היסודית אלא למציאות דינית העולה מכך, וזאת כקבלה בידיהם אף אם אין טעם להשוות. ואם כן, שהלימוד הוא על הנפק"מ המעשית, יש להשוות אף את דיני מוחזקות בקרקע (כח, א ד"ה עד). ואמנם בשלב התשובה הגמ' מבררת שאכן הלימוד הוא מכח סברא, ועל כן אינם דומים לחלוטין.
ב. ובהמשך לכך, הגמ' אומרת 'איהו לא טען אנן טענינן ליה?!' והיינו שאין הכוונה שבאמת יש וודאות כשאין טענה, אלא מבררים אולי השתיקה מלמדת על מחילה מצד המערער, ובמחילה אין צריך לטענה. קמ"ל שהסבר זה איננו הגיוני דיו, ואין סיבה לטעון טענה רחוקה כ"כ (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה).
ג. תוס' (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה) מבארים שהלימוד אכן נובע מהמישור הראייתי, אך כאן הגמרא רוצה ללמוד על דרכי העברת מידע – האם כשם שבעדות לא סומכים על 'קול' כך גם במחאה לא נוכל לסמוך על 'קול' ויחוייב המוחה למחות דווקא בפני המחזיק? וקמ"ל הגמ' שבעדות השור הוא גזירת הכתוב, אך במחאה הוא מסברא שהקול ידיע עד המחזיק משום 'דחברך חבר אית ליה'.
שיטת הרמב"ן
לעומת זאת נצבת שיטת הרמב"ן (כח, א ד"ה משור המועד) שכתב:
משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד.
לשיטתו, הולכי אושא אינם סוברים שיש ראיה כלשהיא מהחזקת המחזיק, אלא רק הוא הפיכת המוחזקות. עד ג' נגיחות היה השור מוחזק כתם, ולאחר ג' נגיחות מבחינת סובביו הוא מועד ועל כן משתנה דינו. וה"ה גם בעניין החזקת קרקעות, לאחר ג"ש הופך המחזיק להיות מוחזק.
וממילא שאלות הגמרא מתבארות בקלות יותר, שכן אין את מימד הסברא והוודאות של המחזיק, אלא רק כללים מתי החזקה מחליפה צד.
א. הגמ' עצמה אומרת במפורש 'נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד' ומשמעו רק שינוי צד. ולפי זה מובן מדוע יש הו"א של שנה רביעית, שכן אולי יש רק יציאה מהחזקת המר"ק, שכעת העולם כבר לא רואה אותו כבעלים, אך אולי גם את המחזיק הנוכחי לא רואים כבעלים עד השנה הרביעית? קמ"ל שלא.
ב. ההוו"א שאפילו ללא טענה יועיל מובנת, משום שאם למדנו משור המועד ששלוש שנים משנות את המעמד, יש לומר שהוא הדין גם בשנות חזקה, שאחר שלוש שנים בעיני העולם יראה הדבר כאילו הבעלות עברה צד. וקמ"ל שההסתכלות איננה משתנה אלא אם יש גם טענה עמה.
ג. בנקודה זו אכן אין הבדל בין רמב"ן לתוס', משום שהדיון הוא אודות התועלת שבמחאה כאשר איננה בפני המחזיק. וקמ"ל שחברך חברא אית ליה, והמחאה תבוא מכל מקום.
מחאה וחזקה
ובנוגע לשאלה מדוע הגמ' שואלת ממחאה והרי אנן בחזקה עסקי'? שאלה זו נשאלה ע"י הראשונים והם מביאים שרש"י שאל זאת ובפירושו תירץ. וכך כתב הריטב"א (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה):
קשיא לן דאנן חזקה מדמינן לשור המועד דתרווייהו מפיקי מחזקה קמייתא ולפיכך הוה ליה למינקט חזקה ולא מחאה דאתיא לאוקומי בחזקה קמייתא, ורש"י נשמר מזה ופירש דמחאה דמיא להעדה טפי דתרוייהו אתו כדי להזהיר לחבירו זה על שמירת שורו וזה על שמירת ראיותיו.
והיינו שעניינה של המחאה דומה להעדאת בעל השור, שבשניהם המכוון הוא לעורר את נדרש לכך לזהירות יתירה, זה בשורו וזה ובראיות על בעלותו בקרקע. וממשיך הריטב"א:
...אבל יש לצרף על הפירוש מה שכתב הר"י ז"ל ובתוס' דכיון דחזקה תלויה במחאה הרי הם כדבר אחד ושפיר פרכינן ממחאה כאילו פרכינן מחזקה וכיון דמחאה היא לשמור ראיותיו כמו שהעדאה היא לשמירה שפיר פרכינן, דדינא הוא דתהוי זו כזו.
מוסיף הריטב"א עניין נוסף לבאר את ההשוואה והוא מש"כ התוס' שחזקה ומחאה הם בעצם עניין אחד, שהאחרון מוביל אל הראשון, ועל כן אפשר להקשות ממחאה ולא מחזקה.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
