ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
הסוגיא הראשונה בה ניגע עוסקת בשלב הראשוני ביותר, באופן האיסוף של הפירות.
ספרא
אומרת התורה 'אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר' (ויקרא כה, ה) ודרשו חכמינו בספרא (בהר א, ג):
את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית, ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
שני דינים מופיעים בספרא: א .בצירה דווקא מן השמור ב. בצירה שלא כדרך הבוצרים. ויש להתבונן ביחס שבין שני הציווים הנ"ל, האם תלויים הם זה בזה או שמא אינם קשורים.
דיני הדרשה המובאים בספרא הובאו גם למעשה במשנה בשביעית (ח, ו). ונחלקו רבותינו בביאורה של המשנה.
שיטת הרמב"ם
ישנן כמה נקודות שיש לשים לב אליהן בלימוד הרמב"ם (פרק ד):
א. בהלכה כב כתב:
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.
אין חילוק בדבריו בין פירות שמורים לפירות מופקרים, אלא בכולם יש לשנות. וכן הגדיר את האיסור בכך שאסור לאסוף כדרך כל השנה. ונקודה נוספת היא הדוגמאות הנוספות של בצירה לצורך אילן או דרך הבוצרים. על פניו יש לברר מה ראה לנכון דווקא כאן הרמב"ם את הבצירות הנ"ל?
ב. בהלכה כג כתב:
וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.
וכאן פוסק הרמב"ם את המשנה בשביעית, ומפרשה כפי שכ' בפירוש המשנה. מוקצה האסור אינו כלי (עיין ר"ש לקמן) אלא הוא מקום האיסוף הרגיל. ולכן צריך לייבש את התאנים במקום אחר. וכך מפרש את שאר המשנה ופוסק אותה.
עוד מוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה 'וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה'. מה ביאור 'שאר הדברים'? האם גם כולל את דרך הקצירה עצמה?
מתוכן ההלכה והקשרה נראה שלא, ואכן כך פירש בדרך אמונה (ד, ס"ק קסז):
היינו בשאר פירות כגון שעושה מתמרים טרימא (שזה מותר כנ"ל פי"א מתרומות ה"ב) או לרסק פירות שרגילין לרסקן ולסחוט פירות שרגילין לסוחטן (כמו שיתבאר בפ"ה איזה מותר) בכ"ז צריך שינוי:
ג. בהלכה כד כתב:
ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר.
והרחבת הדברים מובאת לעיל בהלכה א:
וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
כלומר עיקר השינוי הוא בכמות הנאספת ע"י הבעלים וסידורה כבכל שנה.
ד. בפרק ח הלכה ג כתב:
כיצד מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור.
מכאן למדנו שאפשר לקצור כדרכו ממש עם כלים המיוחדים לכך אלא שלא יהיה בכמות גדולה.
ביאור שיטת הרמב"ם
אם כן, העולה מדברי הרמב"ם לדינא הוא שבין במופקר בין בשמור אפשר ללקוט כדרכו אלא בכמות קטנה ולעבד את היבול במקום קטן יותר ושאין רגילות לעבד שם.
וכעת יש לברר את סברת שיטתו. ונראה לפי מה שכתב בספר המצוות (ל"ת רכב-רכג) שעניינם של איסורים אלו הוא שלא להפגין בעלות. ובניסוח מדויק של ספר החינוך (שכח):
רצה לומר שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרין תבואתינו בשאר שנים. אבל מכל מקום אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו. כי לא תקפיד התורה בדברים אלו זולתי שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו כאילו אין דבר מיוחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל.
הוי אומר, 'לא תקצור' האמור בתורה לעניין שביעית אינו דומה לקצירה של שבת, שם האיסור הוא על היצירה של במלאכה ואילו בשביעית עניינה של הקצירה הפגנת בעלות כל התבואה. ומבין הרמב"ם שעיקר הביטוי של בעלות ע"י קצירה בשביעית אינו שייך כלל לשינוי בכלים אלא לכמות הנקצרת. (ראה חזו"א שביעית יב, ה)
שיטת ר"ש
לעומתו, ר"ש הביא את דברי העיטור שכ' שהשינוי הוא בגוף פעולת האיסור. אמנם לאחר מכן דוחה את פירושו על המשנה משום שהמשכה אינו הולם את הרישא אליבא דפירוש הערוך אך לעצם דינו מסכים ששינוי בעצם הקצירה מחוייב כפשטא דקרא ודברי חכמים (מהלך זה אינו מופיע בדפוס וילנא אלא במהדורה החדשה באוצר שביעית) ולכן את כל האיסורים במשנה מפרש ככלים שונים המיועדים לאיסוף הפירות בכל שנה. אך כ' שכל האיסור ללקוט כדרכו הוא רק בשדה שמורה, אך בשדה הפקר מותר ללקוט כדרכו.
הקשה עליו הרדב"ז:
וק"ל עליה והלא כל השדות הפקר הם בשביעית וכי איצטריך קרא שלא יבצור כדרך הבוצרים למי שעבר ושמר כרמו ולא הפקירו.
ביאור דבריו, הרי הפירות הינם הפקר מכח חיוב התורה, וא"כ לומר שחובת השינוי שייכת רק לאדם שלא הפקיר, היא קשה – מדוע שתייחד התורה לאו לאדם יחידי שלא נהג כדין?! ומסיים שייתכן ומכח קושיא זו הרמב"ם לא פירש כמו ר"ש.
ואכן המבואר בדבריו הוא שאם עבר הבעלים ושמר את פירות השביעית חל עליו איסור נוסף ללקטם כדרך הרגילה. כך כתב בשבת הארץ (ד, כב). אמנם הרב זצ"ל לא חילק שם בין הבעלים הקוצר לבין אחרים הקוצרים.
ננסה לומר סברא בדברי ר"ש.
בנוגע לסוגיית אפקעתא דמלכא, כנראה שסובר הר"ש שהפירות מופקרים בלא הפקר הבעלים. כך מבאר את המשנה (ד, ב) בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ופירש – 'משום שאין מחזיקים טובה לבעלים משום דרחמנא אפקרינהו'. וביאר הרא"ש דבריו, 'שאם יחזיק טובה הרי הוא נראה כמלקט מן השמור'. עכ"ל. כלומר, באמת הפירות הפקר, אלא עצם אחזקת הטובה היא בעייתית, שנראה כעובר על דברי תורה.
ולפי זה נבוא להסביר את סוגיין, סברתו של ר"ש היא ששדה שמורה, אע"פ שהקוצר נוהג בהיתר, שכן השמירה איננה גורעת מכח ההפקר, עדיין יש לנהוג כמי שאיננו הבעלים, אך אם יקצור כרגיל, סוף סוף הוא נראה כנוהג מנהג בעלים ולכן אסור. ומכאן נבאר שאין הר"ש עוסק דווקא בבעלים השומר ולא אליו בלבד יחסה התורה את הציווי לשנות בקצירה, אלא בכו"ע עסקינן.
ושמחתי לראות שכיוונתי לדברי דרך אמונה (שו"י ד, ס"ק יא):
ודעת הר"ש שאין איסור קצירה רק במשומר ואפשר דדוקא אם בשעת קצירה הוא משומר אז אם קצר כדרך הקוצרים עובר בלאו ואם קצר בשינוי אין עובר אלא בעשה דתשמטנה שלא הפקיר והקוצר בשל חברו אם הוא משומר אסור לקצור כדרך הקוצרים אבל מותר לקצור בשינוי.
שיטת תוס'
התוס' בר"ה (ט, א ד"ה ובקציר ש"ש היוצא) כ' שדין השינוי מדבר דווקא בפירות של הפקר, וזאת משום ששמור אסור אפילו ע"י שינוי (לשיטתו ראה סוגיא יד). ובהפקר התורה רוצה שלא ינהג האדם כבעלים הבוצר כפי שרוצה, אלא משמרים את 'צמצום הבעלות'.
שיטת רמב"ן
הרמב"ן (ויקרא כה, ה סוף הדיבור) כתב שאת פירות ההפקר צריך לבצור שלא כדרך בעלים, ואף השמורים שמותר לאכול (שכן לשיטתו לא נאסרו מחמת השמירה) יש לבצור כן. וחיוב השינוי הוא מדרבנן משום 'גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לשימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים'.
שיטת הגר"א
פירות שמורים אסורים לגמרי אפילו בשינוי וזהו מאמר חז"ל 'מן השמור אי אתה אוכל ואבל אתה אוכל מן המופקר'. ופירות הפקר מותרים בשינוי והוא החלק השני של הספרא 'לא תבצור כדרך הבוצרים'. שינוי זה עוסק בעבודה בפירות התלושים בלבד, והוא מש"כ במשנה אין קוצין וכו' וכפי פירוש הרמב"ם. אך פירות מחוברים אסור ללקוט כלל ע"י כלים אלא רק תלישה ביד מותרת. ונראה שסברתו היא שדרך הבוצרים מתייחסת לכל תהליך הבצירה החל מהקטיף עצמו ועד סוף הכנת הפירות לאכילה או למכירה.
אחרונים
דעת החזו"א שאף לרמב"ם, יש לקצור בשינוי ולכל הפחות מדרבנן, אפילו בשדה מופקר. אך מכיון שכל החיוב של שינוי נובע מחמת עניין הבעלות הרי הוא לא שייך במקרה שאחרים בוצרים כיון שהם בלאו הכי אינם כבעלים (סימן יב, סעיף ה). ונפק"מ גדולה לקולא בעניין זה הוא ששליחי אוצר בית דין אינם צריכים לקצור בשינוי כיון שאינם בעלים.
אך דעת גרש"ז שגם אחרים צריכים לבצור בשינוי (מעדני ארץ סימן ז, ד ד"ה הנה).
ובילקוט יוסף פסק כרמב"ם שעיקר השינוי הוא בכמות אך הוסיף שראוי לכת' לשנות גם באופן הקצירה.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
