ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהתורה אנו למדים על שתי מצות עשה בנוגע לשביעית. הראשונה ביחס לאדמה והיא השבתת העבודה. והשניה ביחס לפירות והיא השמטתם-הפקרתם. יש לברר מה הדין במקרה בו יהודי עבר חלילה על המצוות ועבד או שמר את הפירות. בעז"ה נעיין בארבעה מקורות תנאיים, שנים בספרא ושנים במשנה.
ספרא:
בספרא (ויקרא, בהר) מובאות שתי הלכות:
א. (א, ג)
ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.
ב. (א, ח)
והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה, בית שמיי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים.
במה עוסקים שני המקורות?
לפי פירוש המיוחס לר"ש על ספרא, הראשון עוסק בדין שמור ואילו השני עוסק בדין נעבד. אמנם כפי שנראה לקמן ראשונים אחרים מבארים שאף השמור השני עוסק באדם שלא הפקיר.
משנה:
ג. שביעית ב, ו:
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור.
הרמב"ם פוסק דין זה בפרק ג הלכה יא ויש לעיין מה הדין ביחס למי שעבר וזרע בשביעית עצמה. יתבאר להלן בעז"ה (ראה מהר"י קורקוס ד"ה נמצאת).
ד. שביעית ד, ב:
שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין.
משנה זו היא בעצם ההלכה המובאת בספרא דלעיל. אמנם יש בה תוספת חשובה ברישא.
ביאור המילה נטייבה עפ"י הירושלמי (ד, ב) היא שנחרשה פעמיים (עיי"ש שהוא משום קנס). אמנם יש לשאול מיד, מדוע ברישא קונסים את החורש ואילו בסיפא ב"ה מתירים לאכול ולא קונסים כפי הרישא? מבאר במקום הרדב"ז שכיון שהסיפא נוגעת לפירות שהינן הפקר, לא שייך לאסור את הפירות באכילה משום שלא שייך לקנוס ממון חבירו על עבירה שלא עשה (וכן הביא סברא זו מרן הרב בשבת הארץ).
דעות הראשונים:
ומצינו בזה ד' שיטות בראשונים:
רמב"ם: אפילו עבר וזרע לא נאסר – מקורו מהמשנה בשביעית ד, ב והלכה כב"ה. וביאר רדב"ז שכיון שהפירות הינם הפקר אינו יכול לאסרם, ואפילו עליו (דאינם שלו לאסור).את קושיות ראב"ד תריץ מהרי"ק שאמנם צריך לעקור מה שנטע, אך אם עבר ולא עקר הפירות מותרים מטעם הנ"ל.
קשה עליו מדרשה מפורשת של ספרא ה – ואם נפרש כמו ר"ש שם דמשמעות 'שמור' הוא נעבד, אזי באמת קשה. אך לפי דברי חזו"א (שביעית י, ו) אפשר להסביר אליבא דרמב"ם שהתורה רק מצוה לאכול מן השבות והוא כולל שביתה והפקר, ולא לאכול מהשמור. וזאת משום שעל האדם לא להיות כבעלים. אך בדיעבד, אם עבר ועבד, כיון שהתנובה איננה שלו, אזי לא שייך לאסרה אלא אם כן מחזיק בה כבעלים וזהו שלא מן השמור. אך לאחר שיפקיר, אכן יהיה מותר וכדעת רש"י.
רש"ס: אסור לעובד ומותר לאחרים משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והוא קנס חכמים.
ראב"ד: מבאר את דרשת ספרא ששמור הוא כפשוטו, אך מדוע לא נכתב כך, שמא הוא משום שהעבודה מבטאת סוג של שמירה, שמירה ע"י עבודה. אך אכן האיסור הידוע הוא שמור, ונח' האם נעבד הוא כמו שמור או לא. לב"ש כן לב"ה לא. או שאפילו הוא כמו שמור, גם שמור מותר כאשר מפקירים ובנעבד לא שייך לצוות על מעשה שיתקן ולכן הוא מותר.
בפירוש הספרא נוקט בדעה אחת כרש"ס, אך בהלכות כתב שפירות אסורים בנעבד אא"כ העובד היה גוי או במקום ששביעית מדרבנן. ועוד בתמים דעים כ' שהפירות אסורים מדאורייתא. ומבאר דרך אמונה (ביאור הלכה ד, טו) יש לומר שהמשנה שדיברה על נטייבה והוא חרישה שאינה נוגעת ישירות לפירות אוסרת רק על עצמו. אך פירות שזרע, ודאי שהם נאסרים מדאורייתא משום 'כל שתעבתי לך'.
ריטב"א: הפירות אסורים לכולם ואפילו במקרה של חרישה אם היא לאברויי אילנא. ונראה שהוא כוונת דבריו שהפירות אסורים בעצמם אך חז"ל גזרו. כלומר, ישנו איסור חפצא על הפירות ולכן נאסר לכולם. ומה שקשה מדעת בית הלל המתירים למעשה לאכול משדה שנטייבה – תירץ בית רידב"ז דה"מ רק מדאורייתא אך מדרבנן אסורים. ויש להעיר שלמסקנת בית רידבז כרם שנזמר בשביעית אסור לאכול פירותיו מדאורייתא.
שמור
כעת נעבור לדין השני, לאחר שהפירות כבר גדלו, כל אדם מישראל צריך להפקיר את פירותיו. מה הדין באם לא עשה כן אלא שמא את הפירות?
הגמרא ביבמות דנה לגבי נאמנות של גוי ומביאה ברייתא שמלמדת שגוי שפירותיו הן איסור, אין לחשוש לזה כיון שרק מנסה ל'השביח' את סחורתו.
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.
פירות של ערלה ונטע רבעי אנו מבינים, אך מהם פירות עזיקה? מביא רש"י שני הסברים (ד"ה של עזיקה):
א. פירות עזוקים היינו שמורים, וקמ"ל שאין לחשוש שאכן היו שמורים ונאסרו. ב. פירות ממקום בארץ ישראל הנקרא עזיקה, ואין להאמין לדבריו ולחשוש לדיני מעשרות. את הפירוש הראשון רש"י דוחה משום שלטענתו אין שום איסור בכך ששמרו את הפירות.
וכתב מהר"י קורקוס (ד, כד ד"ה מצות עשה) שכדעת רש"י היא ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן. ונראה שסברתם היא שכיון שהפירות אינם כלל ברשותו של האדם, ממילא לא שייך שיאסור אותם על אחרים. אמנם כל עוד הפירות ברשות השומר אסורים באכילה והוא נדרש להפקירם ובכך להתירם.
אמנם תוס' (יבמות שם ד"ה של עזיקה) אכן סובר כפירוש הראשון, שפירות שנשמרו נאסרו. ודבריו מתאימים לפשט הדרשות של ספרא דלעיל שאין אתה אוכל מן השמור, משמע בכלל לא אוכלים אפילו לאחר הפקר. ואולי אפשר לומר בסברתו, שגם הפקר הבא אחרי שמירה מבטא במידת מה בעלות. שהרי הקוצר הוא זה אשר החליט להפקיר, ולכן הדבר נאסר עולמית.
ערוך השולחן (כא ה-ח) הביא דעה שלישית של הראב"ד בספרו תמים דעים הסובר שפירות שנשמרו ע"י ישראל אסורים אך אם נשמרו ע"י גוים, שאין להם כלל שייכות לפירות, מותרים.
בספר קטיף שביעית (סז, ב-ד) סיכמו את הסוגיות להלכה שגם נעבד וגם שמור מותרים באכילה, אך אין לקנות מאדם החשוד על עבירות אלו, שלא לחזק ידי עוברי עבירה. אך דעת הרב ישראלי והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שיש לכתחילה להחמיר בשמור ונעבד.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
