ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מהות תפקידו של שומר היא דאגה לכך שהחפץ ישאר על עומדו, מבחינת גוף החפץ, וכ"ש שלא יפגע או יופחת בשל שימוש בחפץ ע"י השומר עצמו. מעשה זה מוגדר בתורה כ'שליחות יד'. וכך אומרת התורה: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כב, ז).
אך מהי ההגדרה של שליחות יד? האם כל שימוש בחפץ נחשב לפגיעה בו? מה ההבדל בינו לבין שואל שלא מדעת? במה שונה השולח יד מגזלן?
ישנן מספר נקודות יסודיות שאותן מבררת הגמרא. א. האם שליחות יד צריכה חסרון או לא? ב. לפי איזו נקודת זמן מתחייב השומר באם אירע אונס (שלב הנטילה או זמן האונס עצמו)? ג. האם במחשבה בלבד מתחייב השומר בשליחות יד?
הגמרא (מא, א) מביאה מח' רב ולוי האם שלח"י צריכה חסרון. הגמרא מביאה כבירור דעת רב את הברייתא הבאה:
רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב.
ועולה א"כ ששלח"י לצ"ח שהרי הנחת המקל אינה מחסרת את הבהמה ואעפ"כ אם אירע אונס, חייב עליה השואל. אלא שלמסקנה הגמרא מעמידה שהחיוב הוא משום שהנחת המקל פגעה בבהמה וקנה אותה בזה.
אך רש"י (ד"ה והא לא חסרה) שואל על העמדת הגמרא, כיצד ניתן להוכיח מחיוב הרועה ששלח"י לצ"ח? הרי יתכן שסיבת החיוב היא משום שהרועה השתמש בבהמה וממילא נהיה שואל שלא מדעת, ואע"פ שלא חסרה הרי הוא חייב כדין גזלן? עונה רש"י שיש הבדל בין שלח"י לשואל שלא מדעת. שלח"י הוא במצב של שימוש הכרוך בחסרון פוטנציאלי אך שואל שלא מדעת הוא שימוש שאינו כרוך בחסרון שכזה. וכיון שבמקרה זה של הרועה החפץ הנשמר הוא בעל חיים שדרכו להחסיר ע"י שימוש – מוגדר הרועה כשולח יד ולא כשואל.
הראשונים כותבים שדברי רש"י אינם ברורים, אך לא מפרטים מדוע. ומצאנו תמיהה על רש"י בדברי מהר"ם:
וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע? דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אף על גב דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה.
הגדרת השואל היא שימוש בחפץ ללא תמורה והשבת החפץ עצמו לבעלים. וכי מה בכך שבע"ח מכחישים מחמת השימוש, סו"ס כיון שהרועה מחזיר אותם עצמם הרי זו שאילה?! וא"כ אכתי קשה, הרי אין בזה הוא ראיה למ"ד לצ"ח, שכן יאמר מ"ד צ"ח שהכא חייב מדין שואל שלא מדעת?
וכעין זה הקשה גם התוס' רא"ש (שטמ"ק מא, א) וכך תירץ את קושיית רש"י:
ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא.
ביאור דבריו, בכל שואל יש שימוש ובלאי כלשהו בחפץ, ואדעתא דהכי שאלוהו. אלא שחסרון כל כך מזערי כעין המוזכר בברייתא, אינו נחשב כלל לאנשים כשימוש וסתם אדם שאינו שומר, אילו היה משתמש כך בחפץ, לא היה מוגדר אפילו ע"י הבעלים כשואל, ולכן לא ניתן לחייבו כלל מדין של"מ, וממילא הכרח הוא לבאר את דין הברייתא 'חייב' מדין שלח"י, ולמדנו שאינה צריכה חסרון. והוא מגזירת הכתוב. אך אין גזה"כ זו כפרה אדומה, אלא אפשר להבינה בקל. יש לשומר מחויבות כלפי החפץ הנשמר, ובכל פגימה בחפץ יש בעצם הפרה של התחייבות היסודית והסכמה של השומר להתחייב באונסים.
ואף הרמב"ן חולק על רש"י וכותב:
אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי, דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתלך שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה, אין זה לא שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בה בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מ"מ כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל, הכא נמי אף על פי שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון שנטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה, כנ"ל.
כלומר, שואל הוא כאשר משתמש בחפץ באופן המונע מבעליו לממש את בעלותו, וכ"ש גזלן, אך כאשר אינו מגרע מהחפץ את יכולת השימוש של הבעלים הרי זה שולח יד. ולכן, במקרה של הרועה, פשוט דהוי רק שלח"י משום שאין בהנחת המקל משום שאילה וודאי לא משום גזילה.
אך מה סובר רש"י? הראוני דברי הגריש"א שביאר שיש אליבא דרש"י הבדל בין שואל רגיל לשומר שנעשה שואל שלא מדעת. שואל רגיל מתחייב כבר מרגע המשיכה, שכבר מאז כל ההנאה שלו בעצם קבלת הזכות. ואילו בשומר שנעשה שואל אנו אומדים שדעתו היא שביחס לחפץ שלא נחסר כלל הרי הוא רוצה לזכות בו מיד במשיכתו, אך בחפץ שבלאו הכי אצלו, ושימושו תלוי בחסרונו, הרי מסתמא כל עוד לא חיסר ממש אין בדעתו לקנות.
וראה עוד בפני יהושע שמבאר שרש"י סובר כראב"ד שלמ"ד שלח"י לצ"ח הרי זה ממש דין שואל שלא מדעת דהוי גזלן.
מה בין שלח"י לגזלן?
עניין נוסף אותו עלינו לברר הוא החילוק שבין גזלן לשולח יד בפקדון. ועוד צריך להבין מאיזה צורך היתה התורה צריכה לחדש דין שלח"י, מדוע שלא נגדיר את השלח"י פשוט כגזלן? ומצאנו שני כיוונים מרכזיים בהסבר הנפק"מ בין הדינים.
בהסבר המחלוקת האם שלח"י צריכה חסרון או לא כתב הר"ן:
ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגבי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב [על כולו] לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא (משעת) חידושו. ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא.
דהיינו, המושג של שליחות יד הוא לא שונה מהותית מגזילה, אלא הוא בכמות הנזק שעושה השומר לבעלים. ואם הוא לוקח הכל הרי הוא ודאי גזלן אע"פ שהוא שומר, אך אם רוצה לקחת מקצת, הרי יש גזה"כ שהוא מחוייב באונסין על הכל. אך כאן נחלקו – מד"א צ"ח ס"ל שכיון שהחיוב הוא חידוש, על כן אין לך להרחיבו אלא רק למקרים המפורשים והברורים. אך כל עוד לא לקח, לא יכול להתחייב על הכל (אמנם, מכאן משמע, שעל אותו חלק שכן רצה לקחת, אכן יהיה חייב באונסיו). ומד"א לצ"ח ס"ל שכיון שהתחדש הדין הרי הוא לגמרי דומה לגזלן, גם אם בפועל עוד לא חיסר. ואולי הסברא היא שעצם שלח"י היא כבר פשיעה והפרת הנאמנות של השומר, ולכן כבר חייב, ולא צריך לראות דווקא בפועל).
ונראה שאף רש"י (מא, א ד"ה ור' נתן תרגמה) ותוס' (שם ד"ה נטלה ע"מ לשלוח) ס"ל שהגדרת שלח"י היא לקיחת מקצת בלבד ודלא כגזילה שהיא לקיחת הכל.
אמנם, ראיתי בנחלת משה (עמוד רפג, ד"ה והנה מהתוד"ה) שמבאר שנחלקו תוס' ור"ן במקרה בו השומר הגביה ע"מ ליטול מקצת אליבא דמד"א שלח"י צ"ח. לר"ן חייב באונסין על אותו חלק, שהוא אין בו חידוש ולגביו הרי הוא גזלן. ואילו לתוס', גם על המקצת פטור כיון שאכתי אינו אבוד מהבעלים.
ויכול להיות שסובר הר"ן ששומר ששלח"י יכול להפוך לגזלן, ולא רק דיני גזלן, אך זאת בהנתן שלגמרי שובר את אמינותו, אך במקום שנוטל רק מקצת, הרי עדיין לא שבר לגמרי ולכן יש לו חיובים של גזלן אך י"א שדווקא אם חיסור בפועל אז יתחייב בחיובי הגזלן, דכ"ש שלא ישתנה גדרו משומר שהרי סו"ס אכתי הוא שומר.
לוקח ע"מ לשלם:
לעומת זאת, הריטב"א כ' שגזלן הוא מי שמתכוון לקחת שלא על מנת להחזיר, שלח"י הוא ע"מ להחזיר, ושואל הוא מי שמשתמש ע"מ להחזיר, ומוכן לשלם לדבר הראוי לתת שכר עליו. אך ה"מ דווקא בדבר שיש בו אפשרות של חסרון.
אך קשה, שכן יש איסור לגזול אפילו אם מתכוון להחזיר (חו"מ שנט, ב), אם כן, מדוע הגדרת שלח"י היא ע"מ להשיב, שנראה שאם הוא מתכוון להשיב אין הוא עובר על גזל?! אך יתכן שזהו דווקא בשומר, אך בסתם אדם הוא גזל. ועל שאלה זו כתב קצה"ח (שנט, ס"ק א) שאכן לפי דברי ריטב"א לא צריך להשיב אם גזל ע"מ להשיב. אמנם יש להעיר שמסיים דבריו בצ"ע.
ונראה שהטעם הוא שהמושג גזל הוא הפקעת החפץ מרשות הבעלים לגמרי. אך בשומר צריך לחדש דין שאפילו אם החפץ או ערכו ישמר כמו שהופקד, עדיין יש איסור לפגוע בו.
עיין ברשב"א שהביא כעין דברי הריטב"א אלא בניקוי 'כולו'. כלומר רק בגזל מקצת והתכוון להשיב הוא נחשב לשלח"י. אך בהתכוון לגזול כולה, הרי זה ודאי שלח"י אפילו למ"ד צ"ח. והסיבה היא שבלקיחת כולו הוי חסרון.
ומה הסברא בכך? נראה שלשומר יש שייכות בחפץ, דבהתירא אתא לידיה ואם רוצה לגזול את הכל הרי הוא בעצם ניתק את שמירתו, והוי חסרון. אך אם רוצה לקחת רק חלק הרי יש עירוב בין חלק ששומר עליו לחלק שאינו שומר עליו. ולכן צריך חסרון בפועל.
ואילו מי שסובר שלא צריך חסרון בפועל הוא מפני שבעצם החידוש של נטילת חלק מתחייב על הכל.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
