ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
א. האם זה נאמר בדאורייתא או רק בדרבנן?
ב. מה יסוד ההיתר של אוקמי? האם הוא משום פסידא או דילמא משום שאינו בכלל מלאכה?
ג. היכן הותרה המלאכה בגוף האילן או בקרקע?
ד. האם היתר אוקמי הוא רק לאילן או גם לפירות?
דאורייתא או דרבנן
לפום ריהטא של סוגיא במו"ק משמע שהיתר אוקמי הוא דווקא בדרבנן, שכן הגמ' מיירי בקשקוש והוא אינו אלא מדרבנן שהרי אינו מד' מלאכות דאורייתא. וכן הוא בסוגיא המקבילה בסוכה (מד, ב).
וכן משמע מדברי ר"ש על המשנה בשביעית (ב, ד):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
ופירש ר"ש:
מזהמין - כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע"ג פרק ר' ישמעאל (נ ב) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואף על גב דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו"ק (ד' ג: וד' א) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור:
בסיפא של דבריו כותב במפורש שאוקמי הותר במלאכות דרבנן בלבד. ולכן בתוספת שביעית לא אסרו במקום של אוקמי. [אך יש להעיר שלכא' יש סתירה בדבריו, ברישא כ' שהזיהום מחזק ומשביח את האילן ולכן התירו רק עד ר"ה, אך בסוף דבריו כ' שהתירו רק כדי שלא ימותו? מבאר שערי אמונה (ביאור על המשניות לר' חיים קנייבסקי) שבזיהום זה יש גם אוקמי וגם אברויי, ומשום כך מותר עד ר"ה משום האוקמי שבה אך לא בשביעית עצמה משום האברויי שבה.]
ונראה שאף דעת הרמב"ם כר"ש שאוקמי הוא רק בדרבנן שכתב (שו"י א, י) שכל ההיתרים של חכמים הם במלאכות דרבנן ולא בדאורייתא.
אמנם מדברי תוס' בב"ב נראה שאוקמי הוא גם בדאורייתא –הגמרא שם אומרת (פ, ב) שאין קוצצין בתולת השיקמה בשביעית מפני שהיא עבודה והרשב"ם מבאר שהאיסור בשמיטה הוא משום 'לא תזמור' (ד"ה מפני וד"ה הלכך). אלא באופן שיהיה לה קשה והוא קציצה עד הקרקע. אך בין הקרקע לג' טפחים אין קוצצים משום שהוא 'לא מקשי קשי לה ולא עילויי מעלי לה'.
שואלים התוס' ושאר הראשונים, הרי אם המצב הוא כזה שלא מעלה ולא מוריד, לכאורה זוהי הגדרת 'לאוקמי', ומדוע אסור בשביעית? אלא מבארים שכוונת הגמרא היא שאין ודאות שזה מועיל ואין ודאות שזה מזיק, ומבאר הרשב"ם שאי הידיעה הזו נובעת מכך שיש זמנים שהקציצה הזו עזרה לצמח ויש זמנים שהיא הזיקה. ולכן, כיון שיש כאן ספק במציאות והוא בדין דאורייתא הרי שיש להחמיר. אך אם היה ודאי שאינו משביח הרי היו מתירים אוקמי גם בדאורייתא. שכן שם מיירי בזמירה והיא ודאי דאורייתא.
הסוגיא שלישית בנידון דידן מופיעה בע"ז (נ, ב), ואלו דברי הגמ':
מ"ש זיהום דשרי, ומ"ש גיזום דאסור? מי דמי? זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור.
הגמרא מבררת מהו ההבדל בין שתי סוגי המלאכות, זיהום וגיזום, מדוע זיהום מותר בשביעית ואילו גיזום אסור? עונה הגמרא שההבדל הוא ברור! הזיהום אינו אלא מקיים את האילן ולכן מותר, משא"כ הגיזום שעניינו להבריא את האילן וממילא אסור.
לשאלתנו האם אוקמי נאמר גם במלאכות דאורייתא, ניתן לפרש גמ' זו בשני דרכים:
א. שיטת ר"ח שגיזום הוא זמירה ממש, והיא כידוע מלאכה האסורה מדאורייתא, וממילא אוקמי שייך גם במלאכות דאורייתא, שכן הגמ' אמרה שגיזום שהוא אברויי אסור אך גיזום שיהיה אוקמי, יהיה מותר.
ב. למיוחס לרש"י הסובר שהיתר אוקמי הוא משום הפסד (במו"ק) ניתן לבאר שכיון שכל המלאכות האחרות המוזכרות הן ודאי דרבנן, גם את מלאכת הגיזום יש להעמיד באופן זה, שהיא דרבנן ואינה הזמירה. או באופן נוסף, שגיזום הוא אמנם זמירה ואסור מדאורייתא אך אין מציאות של גיזום שהוא אוקמי, אלא זמירה היא תמיד רק אברויי.
שורש המחלוקת
הדבר אולי תלוי בחקירה מה היסוד של אוקמי – המיוחס לרש"י כותב שהוא מטעם הפסד (מו"ק ג, א ד"ה שרי). אך ריטב"א (שם ד"ה סתומי) ורש"י בע"ז (נ, ב ד"ה אבל סכין) כותבים שהוא מטעם שאינו מלאכה כלל.
וכך משמע בגמרא (ע"ז שם) האומרת ששביעית נאסרה משום מלאכה ולא משום טורח כחוה"מ. וממילא נבין שדבר שאינו מוגדר כמלאכה יתכן ויהיה מותר אף בדאורייתא אך אם הוא משום הפסד אזי אין להתיר אלא בדרבנן.
גם ביארנו מה פשט הראשונים הכותבים שאוקמי אינה מלאכה. ועל פי חזו"א נבאר שרק מלאכה שמצמיחה היא מלאכת קרקע ממש והשאר המלאכות אינן אלא מסייעות לה. וכך אפשר להבין מהגמרא בע"ז שאומרת ששביעית אסורה משום שהיא מלאכה. ולדעה הנגדית י"ל שכל מה שעושים לצרכי האילן הוי בכלל מלאכת האילן. ומה שקשה לכאו' מהגמרא בעבודה זרה שכותבת ששביעית היא משום מלאכה, י"ל ששם לא כתוב מפורש שאוקמי הוא מלאכה.
אמנם על המיוחס קשה מהגמרא בב"ב ששם משמע שאוקמי הוא מדאורייתא, כך לפחות הבינו רשב"ם ותוס'.
וכ' הרב זצ"ל שכן משמע מהרמב"ם (א, י) שכתב שהיתר המלאכות לאוקמי הוא רק בדרבנן. אך העיר ספר השמיטה שברמב"ם לא מפורש כן, ואילו ראשונים אחרים התירו במפורש אוקמי בדאורייתא ועל כן יש להקל.
יש מספר נפק"מ מהבנת ההיתר של אוקמי:
א. דאורייתא ודרבנן – הסברנו הנ"ל, ונפק"מ למצבי ספק.
ב. האם מותר לכת' לעשות מלאכות לאוקמי בשביעית או יש לעשותם קודם. וה"ה לעשות בסוף שביעית לקראת שנה אח"כ. אם הוא משום שאינו מלאכה אזי הדבר מותר, אך מצד ההפסד לכא' יהיה אסור.
ג. אם אין הפסד כלל אזי על הצד שתלוי בהפסד אסור לעשות אפילו אוקמי, אך על הצד שהוא משום שאינו מלאכה יהיה מותר.
אוקמי בפירות או באילן
דיון נוסף בנוגע לדינו שביעית הוא בשאלה האם היתר האוקמי הוא מלאכות באילן בלבד או גם בפירות. באופן מעשי יש נפק"מ עצומה בין הצדדים. על הצד שמותר גם לאוקמי פירי הרי מלאכות רבות יותרו.
בצורה ישירה הגמרא מדברת על אוקמי ביחס לאילן בלבד אך האם זהו בדווקא או שמא האילן הוא שם כולל לאילן ולפירות?
כותב הרמב"ם (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ונראה מכאן שההיתרים של חכמים מיירי במצב בו הקרקע עצמה תעשה מלחה ותפסד וימותו העצים וממילא יהיה ההפסד לשנים הבאות, אך אין דין זה נוגע ביחס לטיפול בפירות של אותה השנה כלל.
וכך כותב הרב זצ"ל (שבת הארץ א, ה):
אפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד האילן, שיהיה ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה שהפקירה פירות שביעית לכל, וסילקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם.
נלבן מעט את סברתו, הרי התורה ציוותה על האדם לשבות ממלאכת קרקע, והתבואה הצומחת מאליה מותרת לאדם. וכי איזו שביתה תהיה אם מותר לאדם לדאוג לפירותיו? ציווי התורה הוא שהפירות אינם שייכים לשום אדם, כיצד אם כן מצטיירת הפקעת הבעלות של השמיטה כאשר לאדם מותר לדאוג לפירות? כל העבודות של האוקמי כשמו כן הוא, העמדה, להשאיר את העצים כנותני פרי לשנה הבאה, אך להעמיד את הפירות של השנה הנוכחית? הכיצד יתכן? וכי תאמר, מה משמעותו של עץ ללא פירותיו? היא גופא אשר אמרנו, הפירות לא בבעלות האדם כך שלא אכפת לנו מה ייעשה איתם (ראה משפט כהן עט), לעץ עצמו יש ערך מצד השנים הבאות.
שיטת החזו"א
החזו"א טוען שמש"כ הרמב"ם אינו אוסר את הטיפול לאוקמי בפירות, אלא מש"כ 'וימות כל עץ שבה' כוונתו לעניין השנה הנוכחית, שכן מהותו של העץ היא בפירות שמגדל, ובלעדיו אין לו ערך. כיון שכן, ודאי שההיתר לטפל באילן כולל גם את הטיפול המעמיד את הפירות הקיימים בשמיטה.
לראיה מביא את הגמרא במו"ק (ב, ב) האומרת שלפי אביי ההיתר להשקות הוא ששביעית בזה"ז מדרבנן. מדייק החזו"א, א"כ בזמן שהוא דאורייתא יוצא שאסור להשקות כלל, ותוצאת אי-השקיה היא הרס העצים. וא"כ יוצא שכל שנה ראשונה נוטעים ורק ברביעית אוכלים (לאחר שנות ערלה) ואזי יוצא שנס הברכה האלקית בפירות אינו רק לשלוש שנים אלא לחמש שנים! וזה נס גדול יותר מהכתוב בתורה ואף אחד לא התייחס לזה. אלא ע"כ יש היתר להשקיה ובכלל עבודות לאוקמי עבור פירות אותה השנה, ואביי דיבר על השקיה מרובה יותר מלאוקמי.
מהו גדר לאוקמי?
כעת נעבור לברר מהו בדיוק הגדרת אוקמי, באיזה מצב צריכים הגידולים להיות ומה מותר לעשות עבורם?
רש"י בע"ז כתב מחד גיסא ש'לא ימות' ומאידך כתב מיד אחר כך שיתקלקל מכמות שהוא ולא ישביח. אז מה אם כן העיקר?
הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה כתב שאפילו ירידה כלשהיא מספקת על מנת להתיר מלאכת אוקמי, שכן שבירתן היא מיתתן. וכן משמע מתוס' שכתבו שמה שאמרו שבמועד אין מתליעין מיירי שאינו דבר האבד, דאם היה דבר האבד היה מותר כמו בשביעית שמתירין אוקמי. והרי דבר האבד אינו בהכרח גדר קבוע של הפסד מוחלט. וה"ה לעניינו.
אמנם בדברי הרמב"ם משמע שהוא הפסד גמור וכפי שכתב (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ואכן גם החזו"א (כא, יז ד"ה ולכן) שכתב שיפסדו האילנות או רוב הפירות. וכן נוקט דרך אמונה.
לעומת זאת, הרב זצ"ל מבאר (קונ"א ב) שאמנם מדברי הרמב"ם משמע שצריך הפסד גמור, אך זה דווקא בהשקייה שצריכה היתר מיוחד כיון שהיא משמשת גם לאברויי. אך בשאר המלאכות די בכך שהם דרבנן ויש בהם הפסד ואפילו אינו גמור.
נקודה נוספת היא היכן מתבצעת פעולות האוקמי. ראה בשבת הארץ (א, ה בתחילתו) המביא מח' ראשונים בדבר. דעת רמב"ם שאוקמי מותר רק בקרקע אך לא בגוף האילן אפילו במקום הפסד. ואילו דעת רש"י ור"ש שכיון שהוא להעמיד את האילן על עמדו מותרת המלאכה אפילו בגופו של אילן.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
