ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המקורות לדין אבידה מדעת
בש"ס מופיעות חמש סוגיות בהם מוזכר הביטוי אבידה מדעת:
מכנשתא דבי דרי:
בריש פירקין (כא, א) מבארת הגמרא את דין המשנה 'מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו'. ומעמידה הגמרא את המקרה בכמות של קב חיטים בשטח של ד' על ד' אמות, ובמצב של מכנשתא דבי דרי והיינו אסיף הגרנות (ראה לעיל על מח' רש"י ורמב"ם בסוגייה זו).
טעם ההיתר לקחת את הפירות מופיעה בגמרא שהוא משום שהבעלים אינו טורח עבור שווי שכזה, וממילא 'אפקורי מפקר להו'. אוקימתא זו מופיעה בשנית במהלך סוגיית ישל"מ (כא, ב), שם הגמרא מקשה לאביי, דסבר דישל"מ לא הוי יאוש, כיצד יסביר את דין המשנה פירות מפוזרים הרי אלו של המוצא, ולכא' לא ידע המאבד בנפילתם. ומבאר אביי דמיירי במצב של מכנשתא דבי דרי והוא 'אבידה מדעת'.
חבית פתוחה ברה"ר:
הגמרא (כג, ב) מעלה סתירה, לכאורה, בין ברייתא בה נאמר שהמוצא חביות יין או שמן הרי אלו שלו, למשנה בה נאמר שבמקרה כעין זה חייב להכריז. מיישבת הגמרא את הסתירה בכך שהמשנה מדברת שהחבית סגורה ולכן אינה של מוצאה, אלא היא שמורה לבעלים. מקשה הגמרא על יישוב זה, שלפי החשבון הזה, הצד הנגדי בברייתא הוא – שהחבית פתוחה, 'ואי בפתוח – אבידה מדעת היא?!' ומפרש רש"י (ד"ה ופרכינן) שאבידה היא זו משום 'שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה' עכ"ל. ולכן מעמידה הגמרא את הברייתא במציף, דהיינו סגור אך לא חתום בטיט, אמנם סימן אין, אך שמירה משקצים וכדומה בכל זאת קיימת.
כלי המונח באשפה
המשנה (כה, ב) מבארת שהמוצא כלי באשפה, אם הכלי מכוסה אזי לא יגע בו המוצא. אך אם הכלי מגולה – נוטל המוצא ומכריז. אך מאידך ישנה ברייתא המלמדת שאם מצא כלי טמון באשפה צריך להכריז, ולא ליטול כמו שכתוב במשנה!
באחד הנסיונות ליישב את הסתירה אומרת הגמרא, שהמשנה האומרת 'לא יגע' מדברת על אשפה שאינה עשויה להתפנות, ואנו מניחים שהמטמין לא התכוון לאבדה אלא להחביאה. אך הברייתא האומרת שיכריז מדברת על אשפה שעשויה להתפנות, וכדי שלא יאבד את החפץ יש ליטול ולהכריז עליו. מיד מקשה הגמרא, מדוע יש להכריז עבור אדם שהניח באשפה העשויה להתפנות, והרי ידע שעתיד הוא לאבד כך את הכלי, ואם בכל זאת הניח – הרי זו אבידה מדעת! אלא מבארת הגמרא שהאשפה בעקרון אינה עומדת להפנות, והשתנה המציאות והחליטו לפנותה, ואז הכלי מקבל דין של אבידה ממש שצריך להכריז עליו.
פרה רצה בין הכרמים
הגמרא (לא, א) דנה אודות אדם הרואה פרה שעל פניו אבדה מבעליה, אימתי מחוייב הרואה להשיבה. ומתבאר שם שיש הבדל בין פרה ההולכת בין הכרמים לפרה הרצה בין הכרמים. והחילוק הוא בין אבידת גוף הפרה שיכולה להנזק ולהשרט בריצתה בין הכרמים לבין מצב בו הולכת ואז נשמרת. ושואלת הגמרא, דאמנם גוף הפרה לא ינזק בהולכת בין הכרמים אך הכרם עצמו ינזק, והרי למדנו שיש מצוות השבת אבידה גם בקרקע (לא, א), וא"כ מחוייב להוציא את הפרה. ודוחה הגמרא שמיירי בשדה נכרים שאין חובת השבה. ושואלת עוד הגמרא א"כ הרי צריך להוציא את הפרה מדין השבת אבידה שמא יהרגוה. ותירצו שמדובר שהתרו בבעלי הפרה, שאם לא ישמרו עליה, יהרגו אותה. ומסיימת הגמרא שאם התרו בו ולא נשמר הרי זו אבידה מדעת. ולכן לא שייכת כאן חובת השבה ביחס לבהמה עצמה.
משלח לחנווני ביד בנו
הגמרא בבבא בתרא (פז, ב) מתארת מקרה בו אדם שלח את בנו עם פונדיון (כעין מטבע 'שנקל' דהיום, שווה שני איסרים) אל החנווני ע"מ לקנות שמן. החנווני החזיר איסר אחד עודף ונתן לבן את הסחורה המבוקשת. בדרך חזרה שבר נשבר לילד הכלי וכן איבד את האיסר. נח' בזה התנאים: חכמים סוברים שהחנווני חייב על הכל, ואילו רבי יהודה סובר שהוא פטור משום שמצב זה של אחריות על הילד היה על דעת האבא. בגמרא מתלבטים מדוע חכמים מחייבים את החנווני על הצלוחית שביד הילד, והרי אם האבא שלח זאת ביד הילד זו 'אבידה מדעת'! ולבסוף מעמידה הגמרא את מחלוקתם במצב בו השתמש ללא רשות בצלוחית בשביל למדוד לקונים אחרים ובדין שואל שלא מדעת. לפי חכמים הרי הוא כגזלן ולכן מחוייב להשיב את הצלוחית לאבא באופן מעולה ולתת לילד אינה שמירה טובה ולכן חייב אף עליה. ואילו לדעת רבי יהודה עדיין דינו כשואל ולכן יכול להחזיר את החפץ למצב השמירה הקודם שהיה לו, אצל הילד.
מה הדין באבידה מדעת?
לאחר התבוננות במקורות הנ"ל יש להבין מהו גדרו של אבידה מדעת, מה דינו, ומה טעמו.
יש להעיר, שברוב המקורות הנ"ל אין דין מפורש מה עושים עם החפץ המוגדר כ'אבידה מדעת', האם רק אינו חייב בהשבה או שמא אף מותר לקחתו. ולכאורה אפשר לפשוט את השאלה מהדין של מכנשתא דבי דרי שם מבואר שאבידה מדעת מותר לקחת, ובלשון הגמרא 'אפקורי מפקר להו'.
ואם כן, לכאורה כך יהיה הדין גם בכל מקרה אותו נגדיר כאבידה מדעת, הרי הוא הפקר ומותר למוצאו לקחתו. ואכן זו היא פסיקת הטור (חו"מ רסא) שאבידה מדעת הוי הפקר. וזאת בניגוד לדעת הרמב"ם שאינה הפקר. הבית יוסף חיזק את שיטת הרמב"ם, וכתב על דברי הטור:
לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה.
מדברים אלו למדנו דרך אגב הגדרה יסודית של המושג אבידה מדעת והיא 'אינו חושש לפקח על נכסיו'. בלשוננו נאמר שאבידה מדעת היא התנהגות מזלזלת בחפץ, אי-דאגה לשלמות החפץ וקיומו. אך למרות זאת, אומר ב"י שאין במצב זה הפקרה של ממש.
שיטת הטור
מה היא אם כן סברת הטור? הרי לכאורה צודק הב"י בטענתו?
הסבר לדברי הטור נמצאת בדברי הש"ך (רסא, ס"ק ג):
ולפענ"ד לא ירדו לסוף דברי הטור דאין כוונת הטור להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם אלא כוונתו להשיג דאבדה מדעת דאמרי' בש"ס בכל דוכתא פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה שאינה עשויה לפנות דקאמר בש"ס אביד' מדעת היא והיינו ע"כ דהפקר הוי והוא שלו וכמש"ל סי' ר"ס סי"א וה"נ מוכח בש"ס ר"פ אלו מציאות דקאמר ר"ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני' אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקי' דאביד' מדעת היא (פרש"י דאבדה מדעת היא שלא נפלו ממנו ומדע' הניחום הוי הפקר) אלא דאבד' מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר.
כלומר, אכן מסברא נראים דברי הרמב"ם שזלזול בממון אינו בהכרח הפקר, אך למעשה מהגמרות למדים שהדין הוא שאבידה מדעת הוי הפקר.
קושיות על שיטת הטור
קצה"ח (רסא, ס"ק א) דוחה את הנחת היסוד של הש"ך שכל הגמרות מקבילות בדינן. והראיה מהגמרא בנוגע לחנווני ולילד. שם מחייבים את החנווני על שימוש שלא ברשות בצלוחית ועל הכסף, אך שם הרי מגדירים את נתינת החפץ לקטן כאבידה מדעת, ואם כן, מדוע יתחייב בכלל החנווני? הרי המעות והצלוחית היו הפקר גמור, הן לא שייכות לשום אדם?! אלא על כרחך המושג אבידה מדעת אינו מקביל בכל הש"ס.
ממשיך קצה"ח וטוען שאם כבר להתאים את כל הגמרות – יש להתאימם בשיטת הרמב"ם. דהיינו אבידה מדעת אינה הפקר, וכמו שמוכח מהגמרא של צלוחית, אלא שאין בהם חובת השבת אבידה. ומה שהקשה הש"ך מדין אשפה העשויה להתפנות, שמשמע שהוי הפקר גמור – אינו, אלא ניתן להסביר כסמ"ע (רס, ס"ק נד) שהגם שהרמב"ם לא כתב במפורש דהוי הפקר הוא משום שסמך על מה שכתב במקום אחר שאבידה מדעת אינו הפקר.
ולתרץ דברי הטור, נראה לומר שאכן אם יש ביטוי לשון שחוזר בכמה מקומות בפרק אחד של דיני השבת אבידה ובמקום אחד גילו מפורש את דינו הרי שהוא משליך על השאר. וסוף סוף עדיין קשה מסוגיא דצלוחית, ועוד שהטור עצמו פסק סוגיא זו (חו"מ קפח), ומפרש קצה"ח הנ"ל שצ"ל לשיטת הטור, דשאני צלוחית משאר אבידה מדעת. דהתם הוי החפץ משתמר בקצת ואה"נ לא הוי הפקר אלא רק אין חובת השבה. אך שאר כל המקרים של אבידה מדעת הנ"ל הם במקום שאינו משתמר כלל ולכן הדין הוא הפקר גמור.
שיטת הרמב"ם
דעת הרמב"ם כפי שהוזכרה לעיל היא שאין אבידה מדעת הפקר. נראה את לשונו (גזילה ואבידה יא, יא):
המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנ' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.
וקשה על שיטת הרמב"ם מסוגיית מכנשתא דבי דרי, הרי שם הגמרא במפורש אומרת אפקורי מפקר להו וקאי על המשנה ד'הרי אלו שלו'. ואם כן, לכאורה מפורש דאבידה מדעת הוי הפקר!
אלא, כותב קצה"ח, שבמקרה של מכנשתא דבי דרי ההיתר לקחת את הפירות אינו מכח הפקר אלא מכח יאוש הבעלים. דהיינו, האוקימתא של 'מכנשתא דבי דרי' באה לפתור בעיה של יאוש שלא מדעת בפירות מפוזרין. הבעיה ביאוש שלא מדעת שמונעת מהמוצא לקנות לעצמו את האבידה היא בכך ש'באיסורא אתא לידיה', וביאר התוס' (ב"ק סו, א ד"ה הכא) שהיינו בשעה שהגביה את החפץ חלה על המוצא חובת השבה. אך באבידה מדעת באופן כללי, ונקודתית במקרה של מכנשתא דבי דרי אין חובת השבה לרמב"ם, וממילא אין באיסורא אתא לידיה אלא בהיתרא – וכיון שכך, היאוש מהני אף למפרע, וכרבא. ולכן זוכה בפירות המפוזרים אך לא מטעם הפקר. ע"כ דברי קדשו של קצה"ח.
אך בעניותי לא הבנתי, שכן בפשט הגמרא המשמעות של מכנשתא היא שהאדם מלכתחילה לא מעוניין לטרוח במה שנשאר, וזהו לאבד מדעת. לדעת היכן נמצא החפץ, ולהשאירו (במקרה זה) במקום שאינו שמור. כלומר, היתר המשנה לקחת פירות מפוזרין המתבטא 'הרי אלו שלו' הוא כאשר המוצא מגביה את הפירות לאחר יאוש (היינו השארת הפירות ע"י) הבעלים. אם כן, מה התירוץ של הקצות? הרי לשיטתו מדובר שמגביהים קודם יאוש, אלא שכאן באופן חריג אין מניעה מלקנות. כיצד דבריו האמורים על נטילת החפץ קודם היאוש מתאימים לגמרא המדברת אחר יאוש?
חשבתי כראיה לכך שמדובר באחר יאוש, שכל רצף ההוכחות בסוגיה המובאות מהמשנה הראשונה, דחייתן היא ע"י אוקימתא/הסבר שהבעלים היה מודע לנפילה והתייאש קודם המציאה(ממשמש בהו/יקירי/חשיבי), אם כן מסתמא הוא על אותו ציר.
ועוד שבכלל לפי הרמב"ם אסור ליטול את החפץ, באבידה מדעת, אם כן, כיצד מותר לקחת (פירות מפוזרים הרי אלו שלו)?
אך אולי אפשר לומר שאה"נ, באמת שונה דין זה דפירות מפוזרים משאר הדינים של המשנה שהוא היחיד שנאמר בו גדר 'אבידה מדעת' (ואף רש"י על המשנה פירשו בנפרד משאר המקרים), וכאן הדין הוא שבכל מקרה יהיה שלו בין אם הגביה כדין ובין אם לאו.
וחשבתי אולי אפשר לדייק כהקצות שמיירי ביאוש שלא מדעת בדברי הגמרא :
קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.
הגמ' לא אומרת שמיד מפקיר, אלא שלא משתלם למוצא לחזור ולקחת, משמע שהוא כבר לא במקום הגורן, אלא יודע שנשאר קצת ובדיעבד מתייאש (אפשר להבין שמראש יודע שלא יהיה שווה לו לשוב לקחתו ולכן מפקיר מיד, אך שמא ניתן להבין כפי שכתבתי).
אפשר להסביר את הרמב"ם אליבא דש"ך דכתב בשיטת הרמב"ם שישל"מ הוא רק לעניין זה שצריך להשיב אחר כך אם יבוא הבעלים, אך כל עוד לא באו מותר להשתמש. וממילא כך הוא אצלנו, במכנשתא ברור שיתייאש מאבידה מדעת זאת, ולכן גם מותר לכתח' לקחת כי זה בגדרי ישל"מ רגילים שמותר לקחת, אלא שאח"כ יקנה לגמרי משום שבהיתרא אתא לידיה. ומוכח שהוא ישל"מ מש"כ לעיל 'לא הדר אתי וכו' '. והוא שונה משאר המקרים משום שהפירות המפוזרים, מלכתח' לא נשארו מרצונו, אלא לא הצליח להרים אותם ויותר דומה לפירות שנפלו. אך בשאר הדברים הם יותר דומים למעין הפקרה או זלזול מרצון.
אך במקרים האחרים של אבידה מדעת לכת' לא יטול, דשם לא כתבו מפורש שהוא ישל"מ והפקר אלא כעין ספק הינוח. ואילולי דמיסתפינא הווא אמינא שבדיעבד אם נטל – קונה.
הסבר נוסף לשיטת הרמב"ם מובא בספר יד פשוטה (לרב רבינוביץ' זצ"ל). הוא מקדים בביאור הנחה שבכל ממון יש שני מימדים: א. השווי ב. גוף הדבר. השווי משתנה לפי היצע וביקוש. ואילו הדבר עצמו הינו בעל ערך עצמי ללא תלות בגורמים המשפיעים על שויו. כגון כוס מים לאדם מאד צמא – אולי בשוק הדבר לא ימכר אך כרגע לאותו אדם יש ערך רב לכוס המים. מבאר שלשיטת הרמב"ם יש הבדל בין גזילה לאבידה. דין השבת גזילה מתקיים הן בהשבת החפץ עצמו, אפילו כשאיבד את ערכו, והן בהשבת ערכו הממוני. לעומת זאת, דין השבת אבידה חל רק על חפץ בעל שווי, אך במוצא דבר שאין שווי כלל אין חיוב של השבת אבידה. וכך פסק הרמב"ם הלכה אחת לאחר דין אבידה מדעת (גזו"א יא, יב):
אבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה.
ולכן המאבד ממונו לדעת, במעשה זה מאבד את שוויו הממוני של החפץ, שכן לא ימצא מי שמוכן לקנות חפץ הנתון באשפה העשויה להפנות בכל רגע. מאידך, אין היתר לקחת את גוף הדבר, כיון שאין הכרח של הפקר, ולכן חובת ההשבה לא חלה במקרה של אבידה מדעת.
ביאור הסברות
באחרונים מובאים הסברים שונים למחלוקת טור ורמב"ם זו. מתוך דברי הבית יוסף המובאים לעיל משמע שנחלקו באומדנא בדעת בני אדם.
מבחינת הסברת הצדדים השונים בסוגיא, הרמב"ם פשוט יותר. כל אדם משתמש בחפציו באופן אחר, יש מסודרים ויש להפך, ויש לעיתים רצונות שונים ומשונים להתנהלות בחפץ. ולכן כל עוד אין ודאות של אמירה מאת הבעלים אין לקחת את החפץ. לדוג' אדם המניח כלי חשמלי בחוץ כאשר יש גשם. יתכן שבודק דבר כלשהו. או רוצה אותו למשחק בגינה.
אך דעת הטור צריכה ביאור, הכיצד ההלכה מייחסת הפקר והיא שאולי אע"פ שניתן לפרש הרבה כוונות, בעולם הזה הולכים אחר המעשים הגלויים אלא אם כן תופיע הבהרה מאת הבעלים. וכל עוד לא עשה זאת אלא פעל באופן של הפקר הוא אינו יכול לטעון לא הפקרתי. הרי מעשיך סותרים את דבריך, ולכן בענייני ממונות המעשים המובהקים גוברים.
ר' שמואל רוזובסקי מביא כמה מהלכים, ואנו נזכיר אחד: יתכן וכו"ע מודו שהאומדנא היא שיש בזה כוונת הפקר. מחלוקת האם הפקר חל גם באומדן דעת בלבד או צריך דיבור של ממש. דעת הרמב"ם שצריך אמירה מפורשת ואילו דעת הטור שאומדנא מוכחת הרי היא כאמירה.
הסבר נוסף כותב גרנ"ט (הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת ראדין) והוא תלוי בדין השבת אבידה לולא מתן תורה. וז"ל:
והנראה ליישב כל הני דהנה יש לחקור מה פעלה התורה כאשר ציוותה העשה דהשב תשיבם די"ל דבלא הציווי הוי אמינא דאמנם אסור ליטלה לעצמו אבל לטפל ולהשיבה נמי לא חייב וציוותה התורה להשיב אבידה דחייב לטפל ולהשיבה. או דילמא בלא ציווי התורה הו"א דמותר לו לקחת לעצמו דכיון דאבוד ממנו אין כאן גזילה וליכא לאו דגזילה רק כשגזלה מידו או מרשותו וציוותה התורה דאע"פ שאבוד ממנו אסור לו ליטלה לעצמו וחייב לטפל ולהשיבה לו.
ומכאן מבאר: לשיטת הטור אילולי התורה ציוותה על השבת אבידה היה מותר לקחת את החפץ לעצמו, ולכן לאחר ציווי התורה, כאשר יש מציאות בה אין חובת השבה על החפץ, ממילא יש היתר לקחתו. אך דעת הרמב"ם שאלמלא דין תורה רק לא היינו חייבים לטרוח בהשבת החפץ אך אכתי אסור היה ללקחו לעצמו. וכיון שכך, בנידון דידן לאחר שהאדם איבד ממונו מדעתו, אמנם לא חלה עליו חובת השבת אבידה, אך מאידך אסור עדיין לקחת את החפץ.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
