ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
תחילת היתרי עשיית מלאכה בחוה"מ מיוסדים בעיקר על שני יסודות: א. צורך המועד. ב. דבר האבד. ושניהם מופיעים יחד בגמרא אחת (יב, א):
טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד - אסור. דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד - אסור.
ראשית נפתח בכמה שאלות עולות בקריאת המושג 'צורך המועד':
א. מה מקור ההיתר של הרחבת הצורך במועד? הניחא או"נ דלא יהיה חמור מיו"ט אך שאר מלאכות מהיכי תיתי דשרי?
ב. מהי הגדרת צורך? מוחלט או משתנה?
ג. האם הגדרת אוכל נפש בחול המועד שווה ליו"ט או שמא רחבה יותר?
ד. האם ישנן הגבלות על עשיית דברים לצורך המועד? אם כן, מהן?
כדרכנו נשתדל לעמוד על עיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.
מקור היתר אוכל נפש
בעיון בהיתר של צרכי המועד יש להבחין בין שני מושגים: אוכל נפש וצורך המועד שאינו אוכל נפש.
הצורך הבסיסי ביותר לאדם לקיומו, הוא צורך האכילה. ולא רק כצורך בסיסי, אלא המרכיב הראשוני של ביטויי השמחה היא האכילה, ולהיפך – התענית מורה על צער. ובימים טובים, בהם אנו מצווים על שמחה, התירה לנו תורה מלאכות עבור אוכל נפש. ואף יותר מזה י"ל. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, ז) כותב כך:
אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ובכל עבודה בשדה, ונעבדתם ונזרעתם, וקין היה עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה.
כלומר ישנן שתי סוגי מלאכות: א. מלאכת עבודה. ב. מלאכת הנאה. כל מה שקשור לאכילה הרי הוא מלאכת הנאה ומותר מעיקרא ולא שנאסר ואחר כך היה צורך להתירו.
ואם כן, כיון שמצאנו שהתורה התירה ביו"ט מלאכת אוכל נפש, פשיטא לן דשרי גם בחוה"מ, דלא יהא חמור יותר מיו"ט. וכתבו רבותינו הראשונים שכל צרכי או"נ במועד מותרים אף בטירחה רבה (תוס' מו"ק ד, ב ד"ה מדלין; רמב"ן פסקי חוה"מ; ריטב"א ד, א ד"ה מדלין לירקות).
ובפתיחת פסקי הלכות המועד כתב הרמב"ן:
הלכות מועד אף על פי שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים, ומכשירים נמי התירה בשאי אפשר להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות.
דהיינו, דיני חוה"מ נקבעו כל אחד ואחד לפי צורך והגדרה מסוימת ולכן ללמוד מהם כללים ולהקיש מזה לזה, ובכל זאת, אומר הרמב"ן יש בהם עקרונות כללים והם: "דיני המועד הן על דרך יו"ט". כשם שמצאנו ביו"ט שההיתרים הרחבים ביותר מצויים באוכל נפש, ופחות מכך במכשירי או"נ, כך גם במועד. ומהיכן למד שעל דרך יו"ט הלכו?
שמא אפשר לבאר כך. מקור איסורי חוה"מ נלמד בהקשר ליו"ט מהיקש עצרת לששה ימים, וכך הם דברי הגמרא (חגיגה יח, א):
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה.
פירושו, חוה"מ דומה ליו"ט בכך שיש בו איסורי מלאכה, אך אינו דומה לחלוטין, רק השביעי אסור בכל מלאכה ולא ימי המועד. ומעצם ההשוואה בין יו"ט לחוה"מ אנו למדים על קווי דמיון, ואפשרות של לימוד מהמקור, יו"ט, על הלמד, חוה"מ.
מקור היתר צורך המועד
אמנם, לפי דרך זו, של השוואה ליו"ט, יש לעיין מהיכן למד את היתר עשיית המלאכות שאינן צורך אוכל נפש? על עצם ההיתר לית מאן דפליג דזה מצינו במשניות מפורשת רבות. אלא ביחס למהות ההיתר.
ושמא משם (גמ' בחגיגה) נמי הוא המקור המהותי של היתר שאר מלאכות. שהרי או"נ אינו בכלל האיסורים, שכן הוא מלאכת הנאה, ומה שנאסר ביו"ט הוא שאר מלאכות, ועל זה אומרת הגמרא שמסרן הכתוב לחכמים להחליט במועד איזה משאר צרכי המועד להתיר.
ובדרך אחרת אולי היה ניתן לומר שהן כהמשך של יו"ט, דבזה נמי שייך כעין 'מתוך שהותרה'. כלומר, מצינו שביו"ט התירו חכמים אף מלאכות שאינן צורך אוכל נפש, מתוך ההיתר של אוכל נפש, ובלבד שיהא בהן קצת צורך המועד. וכן הדבר במועד. כיון שהותרו כל מלאכות או"נ ואף מכשיריהם, אף יותר מיו"ט, הותרו נמי מתוך כך שאר צרכים הקרובים לצרכי הגוף. וכך רואים במה שהרמב"ן הגדיר את היתר קישוט הגוף לנשים כאוכל נפש, משום שמלאכות שעניינן הנאת הגוף אף הן הינן מלאכות הנאה כעין מלאכות או"נ.
טעם ההיתר
דין שאר מלאכות שמותר במועד, לצרכי היחיד בדרך כלל הוא רק במלאכת הדיוט ובטעם הדבר מצאנו במאירי (י, ב):
אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו.
ונראה שהסבר דבריו הוא שכאשר פעולה מסוימת אינה חשובה דיה להקרא מלאכה, הדבר מלמד על כך שלא נדרשת בפעולה זו כל כך הרבה ריכוז ומאמץ בכדי לפגוע בשמחת המועד. אך אכתי, מדוע להרחיב את היתרי או"נ וסעיפיהם אף למלאכות אחרות? אם 'אין שמחה אלא בבשר ויין' שאר הדברים לכאורה ירחיקו מעניינו של מועד?
ונראה שהטעם הוא משום שרצתה התורה הקדושה שלא ישבית אדם את שמחת המועד, ולכן התירו לו מספר מלאכות. חז"ל ייסדו את שמחת החג על שני יסודות: גשמי ורוחני. קדושה – לימוד תורה, תפילה, הקבלת פני רבו (עיין בסוגיא 'שמחה במועד') ועל ענייני החולין – אכילה, שמחה כללית, והמנעות מעבודה מאמצת ומחויבת. על כן בחוה"מ התירו רק מלאכות פשוטות, שאין בהן היסח דעת של ממש, ושאי-עשייתן במשך כמה ימים יביא לידי צער (הנגרם מחמת הפסד). ולכן התירו רק מלאכת הדיוט.
ואמנם, צריך לומר שקבעו את דיניהם בתור כלל, ואף אם יבוא פלוני שלדידיה מלאכת אומן היא קלה או הפוך שמלאכת הדיוט קשה עליו במיוחד – אין שינוי מההלכה הכללית. ובאופן שניתן בפשטות לעשות המלאכה יעשה אותה. וראיה לזה אפשר להביא ממה שכתב הרמב"ן שהתירו כתיבה משום שהוא שמחה ונחת לו. וכן הראוני מש"כ ראבי"ה (מו"ק, תתלה):
ונראה לי דהא דאמרי רבנן הלכות המועדות כהלכות כותים ועוד אמרו לא מסרך הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת הכל תלוי כדי שישמח במועד, כדמפרש בירושלמי ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' עד וכן לדברי תורה. הילכך היכא דאיכא טורחא יתירא אסור, שלבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זו הולכים כולם.
ושמא ניתן ללמוד מכאן מעל גדרי שמחת המועד. אפשר לשמוח ב'עוה"ז' אך שהעיקר יהיה תחת הכוונה של 'עוה"ב'. דהיינו המועד הוא זמן להתרוממות בקדושה ודבקות בה', ובימים אלו מצוה עלינו לשמוח בכלים הגופניים באופנים המחדדים את עליונות הקדושה.
הגדרת צורך
ביחס למה הוא צורך – עיקרו של דבר מופיע בראשונים (כן נראה ממש"כ תוס' רא"ש ח, ב ד"ה רשב"ג; נימוקי יוסף (בדפים הישנים ג, ב) ד"ה ירושלמי; שיטה על מו"ק ט, ב). והוא שדבר שהוא נצרך לכבוד המועד הרי הוא צורך ומותר לפי גדריו. ונ"ל להסביר יותר, שכל יסוד האיסור הוא בכדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובשמחת היום (ריטב"א יג, א). ומה שנצרך ליום עצמו ולא יֵעַשה הרי זה מיעוט בכבודו של יום או בשמחת היום. אלא, שאף זאת לא הותר אלא באופן פשוט שאינו מצריך טירחא מרובה. כמו כן, בזה יובנו הסייגים של צינעא ובשינוי. דכיון שההיתר יסודו בכבוד, הצינעא ושינוי מאופן הרגיל מברר את מעלת היום שלא ראוי לעשות בו כרגיל.
והוא אשר פסק הרמב"ם בריש הלכות המועד (יו"ט ז, א):
חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
ויש להעיר שלא נתנו לכל אדם לשער את אופן עשיית המלאכה אלא נתנו לו לשער את הצורך הנוכחי שלו בה.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
