בפרשת וירא התורה משתמשת פעמים רבות במושג הראייה, ובכל אחד מהפסוקים ההקשר שונה ודורש הבנה, ננסה ב״ה להביאם ולהסביר:

הפרשה פותחת בשני פסוקים העוסקים בראייה, אולם יש בניהם הבדל עקרוני שכדאי לשים לב אליו.

בפסוק הראשון כתוב: "וירא אליו ה’ באלוני ממרא". ובפסוק השני כתוב: "וישא עניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו".

יש לשאול, מדוע בפסוק הראשון לא נדרש מאברהם אבינו לעשות דבר כדי לראות, בעוד שבפסוק השני הוא נדרש לשאת עניו.

נראה שיש הבדל מהותי בין ראיית הבורא לבין ראיית אחרים. את הבורא ניתן לראות ללא כל מעשה- כל אדם שיש לו רצון יכול להבחין בו, ואם מאן דהוא אינו רואה- זה מפני שהוא מסלק את ההרגשה הזאת מליבו.

אולם בראיית אחרים אין הדבר כך, אלא על מנת לראות את הזולת דרוש מעשה בפועל, שכן טבע האדם אינו מבחין באופן אוטומטי באחר. לכן היה אברהם צריך לישא את עיניו כדי לראות את האנשים.

אותו יסוד הזה מצאנו גם אצל משה רבינו. הכתוב מספר: "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם". גם כאן נדרש משה לצאת אליהם כדי לראות סבלותיהם.

רש״י מסביר: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר, לו היה משה נשאר במקום, טבעו של אדם הוא לא לראות ולא להרגיש את הזולת.

אמנם יש ראייה נוספת השייכת לאדם עצמו- ראייתו את מציאות חייו ואת השגחת ה’. על האדם לדעת שכל הנצרך לו כבר מיועד לו מאת ה’, ובשעה שיגיע הזמן הראוי, הקב״ה יסדר לו הכל באופן המדויק והטוב ביותר. כך נמצא לקמן בפרשה כאשר הגר, בזמן שבנה ישמעאל גוע בצמא, לא הבחינה בבאר המים שהייתה ממש לפניה, והיתה נצרכת שהקב״ה יפתח בפועל את עיניה, כפי שנאמר בפסוק: "ויפקח אלקים את עיניה, ותרא באר מים". ואמרו על זה חז"ל (ב״ר נג, יד): "הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם".

ובעוד שלמדנו מתחילת הפרשה שניתן לראות את הבורא בראייה פנימית שאינה בעזרת העניים הגשמיות, הרי הראייה המשמעותית ביותר מתוארת בסוף הפרשה, בפסוק שלאחר נסיון עקידת יצחק (כב, יד): "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה, אשר יאמר היום בהר ה’ יראה". פסוק זה מעורר קושי פשוט בהבנת לשונו, ואכן רבים מהמפרשים נזקקו לדרשות שאינן על פי פשוטו של מקרא, וכגון רש״י ואונקולוס שביארו את לשון ראייה כבחירת המקום להקרבת הקורבנות.

אמנם הכלי יקר פירש את משמעות הפסוק באופן אחר המעורר השראה. לדבריו, העומד במקום בית המקדש ומסתכל נכוחה- רואה את השכינה הקדושה. ואף שאין אנו מבינים את הכוונה, מכל מקום אלו הם דבריו, ומחמת חשיבותם העתקתים כאן, וז״ל: "מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה, ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך, ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה, ומלך עליון ביופו יתברך תחזינה עיניו, ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא- במקום אשר קרא לו אברהם (בראשית כב.יד) ה' יראה, וקרי בה יראה היו"ד בחיריק ויראה היו"ד בציר"י, כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עוה"ב, כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל.... ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבנינו, מכל מקום הבית המקדש שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם, ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'. וכנגד תועלת רוחני זה אמר הקב"ה: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, ר"ל מן המקום הקדוש אשר אתה עומד בו, כי בו תקנה השלימות הרוחנית ותזכה לראות פני השכינה".