ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
בדברי רבותינו לא מצאנו שדיברו כלל מרחיצה במים יחדיו, וכגון ללכת לנהר ביחד וכדומה, ולא מצאנו בזה שום רמז לא בדברי הראשונים ולא באחרונים, ולכן עלינו להתחקות אחר מה שנפסק בהלכות ההרחקות ובדברי הפוסקים ולנסות לדמות מילתא למילתא.
הנה חשוב ליתן את הדעת על שתי נקודות. הראשונה, החיוב להימנע מקלות ראש. והשניה, חיבור זרם המים שמגיע מהאחד אל השני, ומחבר בניהם על ידי שמרגיש האחד את הזרם המגיע ממה שנוצר מתנועות הגוף של השני.
לגבי הנקודה הראשונה למדנו בשולחן ערוך (יו״ד סימן קצה ס״א): ״חייב אדם לפרוש מאישתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה".
ומדיוק לשונו עולה שנאסר רק קלות ראש הנעשה בצוותא עם האישה, ולא נאסר אם כל אחד עוסק בקלות ראש לבדו או עם אחרים, וכגון שכל אחד עסוק בלשחק במשחק בפני עצמו. ולכן יש להיזהר כשרוחץ עם אשתו במים שלא יהיה זה באופן של קלות ראש ביחד עמה, דהיינו שאף שרשאי כל אחד לרחוץ להנאתו בזמן שהשני גם כן נמצא במים, אבל לא ישחקו יחדיו במים, וכגון שלא יזרקו כדור אחד לשני, ולא ישפריצו מים אחד על השני וכדומה. ולדבר אחד עם השני בעודם במים נראה שמותר, שאין זה נחשב דבר של קלות ראש, כשם שרשאים לדבר מחוץ למים (וראה במשמרת הטהרה סימן קצה ס״ז בשם הגרי״ש אלישיב לאסור לשחק ביחד).
ולגבי הנקודה השניה אם יש להיזהר שזרם מים מהאחד לא יזרום אל השני בבריכה, נראה ללמוד מכמה מקומות. ונפתח בדברי המנחת יעקב (רישר, שאלה יג בסוף הספר) שנשאל אם מותר לנפוח עפרורית או נוצה מבגדי אשתו, והעלה לחקור בדין כחו כגופו, וכדאיתא בבבא קמא (נט, ב) שהמלבה אש והזיק, אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאילו הזיק בגופו ממש. וכן בפרק הכונס (יח, ב) למדנו שתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, וכן סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם חצי נזק. וכתב שאין לדחות זאת ולומר שאין אדם למד מבהמה, כיון שהמהרי״ל (תשובה רכא) למד מכאן להתיר משום כחו כגופו בישול עכו״ם על ידי ניפוח הישראל.
אמנם בסוף התשובה (ד״ה איברא) כתב שאחר העיון נראה לומר שאף על גב שכחו כגופו דמי, מכל מקום לא נחשב כנגיעה ממש על מנת לאסור הפחת נוצה שעל בגד אשתו וכדומה. והראיה לזה מגמרא פסחים (צב, ב) שמנפח אדם בית הפרס והולך, ופרש״י שגזרו רבנן שמא יש כאן עצם כשעורה ומטמא במגע או במשא, ולכן יש לנפחו בפיו, ואם יש עצם גדול יראנו, ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו. ודייק המנחת יעקב שאם היינו מחשיבים את הנפיחה כנגיעה מה מועיל נפיחה זו, והרי נחשב הוא כנוגע ע״י הנפיחה. ובאמת שיש מרחק רב בין ראיה זו לדין מזיק, שבדין מזיק האיסור הוא להזיק את השני ולכן הדיון הוא שמא גם על ידי הפחה נחשב כמזיק, אבל בדיני טומאה האיסור הוא להביא על עצמו את הטומאה ורק במגע יש קשר ישיר בינו לטומאה אבל בנפיחה היוצאת מפיו אין קשר לטומאה שכן הנפיחה הלכה להואינה מקושרת יותר עם האדם.
ובכל אופן לדידי ברור מסברא שאי אפשר ללמוד הלכות הרחקות מדיני נזיקין, דשם השאלה אם כח המזיק הוי כגופו, וזאת מפני שבדיני נזיקין החיוב הוא על ידי מגע, אבל דיני הרחקות הם איסור קירבה וחשש שמא ירגילו לעבירה ולכן אין הנידונים דומים. ואחר כך מצאתי שכן חילק גם בשו״ת באר משה (ח״ד סימן סג).
ולכן לגבי הפחת הנוצה אף אם היתה הלכה שאין כחו כגופו עדיין נראה להחמיר וכמו שהעיר בבית לחם יהודה: "כתב במנחת יעקב שמותר לנפח העפר או הנוצות מעל בגדי אשתו נדה, אבל מכל מקום לא טוב הדבר לעשות וראוי להחמיר דאולי גם בזה יבוא לידי קירוב הדעת, והמחמיר תבוא עליו הברכה".
והנה יש לדון בשאלתינו וללומדו מכמה מקומות:
א. נראה שהציור הקרוב ביותר לנידון שלנו הוא מה שפסק השולחן ערוך (סימן קצה סעיף יב) שאשה אסורה ליצוק לו מים, לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, וברשב״א (הובא בט״ז סק״ח) כתב אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת. ונראה שרק כהאי גוונא שמכוונת לשפוך על גופו ולרוחצו אסור, אבל ללא כוונה מותר, וכגון שזרם המים מתנועותיה מגיעה אליו אין לאסור.
ב. המהר״ם מרוטנבורג (סימן קכד) אסר לבעל לזרוק מפתח או מעות אל יד אשתו, וסבר שיש לגעור בעושים כן. וזה לא כדעת הרשב״ץ (ח״ג סימן נח אות ה’) והמהריק״ש (יו״ד סימן קצה, הובאו בשיורי ברכה אות ה’) שהתירו כל עוד אין זה דרך שחוק.
והחיד״א בשיורי ברכה (סק״ו) וביוסף אומץ (סימן כה) וכן הבן איש חי (שנה ב פרשת צו אות כב) פסקו כהמהר״ם לאסור זריקת חפץ מזה לזה. ובספר משמרת הטהרה (סימן קצה בביה״ל אות ט) חקר אם טעם איסור הושטה מאחד לשני הוא שמא יגע בבשרה או משום הרחקה מדיני הרחקות נידה, שלא יבואו לידי איסור. והביא שבשו״ת הרשב״א (ח״א אלף קפ״ח) כתב: "וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה, ובקירבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה", משמע שנאסר זה משום הרחקה ולא שמא יגע, ולפי זה גם ברחיצה משותפת בבריכה יש קירבה מעט ונראה לאסור משום חומר של הרחקה שמא יבואו לידי הרגל דבר.
ומאידך התוספות במעשה דאליהו (שבת יג, ב ד״ה בימי) הביאו שרש״י אסר הושטת מפתח, ודייקו את טעם האיסור ממה שאמר אליהו ’ונגע ביך באצבע קטנה’, משמע שהקפידה היא רק על נגיעה. וכן הוא ברבינו ירוחם שהסביר ’שלא יושיט אפילו דבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה’.
ונראה שזה שכתב הרמב״ן (בהלכות) שטעם האיסור הוא משום הרחקה יתירה.
ולפי דיעה זו יוצא שהקפידה היא רק במסירה מהאחד לשני שאז יתכן שיגעו זה בזה, וכן בזורק אחד לשני כיון שכך היא כונתם, אבל לרחוץ יחדיו בבריכה קטנה שאין הם מתכונים שזרם המים ילך מהאחד לשני אין נראה לאסור. זאת ועוד שהשולחן ערוך אסר הושטה בלבד, ואם היה איסור בזריקה היה עליו לאסור זריקה והיינו יודעים הושטה בקל וחומר.
ולמעשה בשולחן ערוך פסק שטעם איסור הושטה הוא שמא יגע, שכתב "לא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה", ולכן אין איסור בבריכה כלל שאין מעבירם כלום מהאחד לשני, ויש כאן רק מים שזורמים, זאת ועוד שעל עצם חומרת זריקה מהאחד לשני חלקו רבים וסברו להקל כמו שכתבנו לעיל.
ג. כתב הרמ״א (קצה ס״ה): "אסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל", ובט״ז (סק״ו) נתן טעם משום הרהור. והש״ך בנקודות הכסף כתב שכיון שהספסל מתנודד הוי כנגיעה. אי נמי כיון ששניהם יושבים עליה ביחד הו״ל כאילו ישן עימה באותה מיטה שאסור אף בלא שום נגיעה. ובתרומת הדשן סבר שנראה כדרך האוהבים המתקבצים יחד.
והשתא נחזי אנן לגבי הרחיצה, שלדעת הט״ז שלמד שהאיסור הוא משום הרהור, יתכן שבהרגשת תנועתו של השני מתעורר הרהור ויש זאת גם בזרם המים. וכן לדעת הש״ך שכתב דהוי כנגיעה בזה שהם מרגישים את הנדנוד. אולם לטעמו השני של הש״ך נראה להתיר שרק כשהם על אותו הספסל נחשב זה כאילו הם ישנים יחדיו באותה המיטה ולא אם הם באותה בריכה, שאם לא כן אזי גם נאסור עליהם להיות באותו החדר או באותו הרכב. וכן לדעת התרומת הדשן יש לומר שישיבה על הספסל נראה כדרך האוהבים ולא אם מתרחצים באותה הבריכה.
ובכל אופן החיד״א (בשיורי ברכה ס״ק טו) כתב על דברי הרמ״א שהספרדים נוהגים היתר בספסל, ועוד שטעמי האיסור נתונים במחלוקת כדלעיל, לכן לכל הפחות ברחיצה נראה להקל גם לאשכנזים.
ד. בשו״ת באר משה (ח״ד סימן סג) התיר לבעל לכבות נר שמחזיקה אשתו על ידי נפיחה, ומאידך אסר לנפוח על פני אשתו. ואף שלא נתן טעם לחילוק בניהם, ברור שההבדל שכשנופח מהבל פיו על פני אשתו הוי כעין חיבור בניהם, אבל בנר כל כוונתו הוא רק לכבות הנר ללא קשר לאשתו. ולפי זה גם בבריכה שאין כל כוונה שזרם המים יגיע מן האחד אל השני הרי זה מותר.
ה. הבן איש חי (פרשת צו אות כב) אסר שתניף עליו במניפה על מנת להביא אליו רוח קר, וכן כתב הרב חיים פלאג’י (מועד לכל חי), ובשו״ת יד אליהו (סוף סימן סה) אסר לבעל להתחמם מנר שבידי אשתו. ובאגרות משה (יו״ד ח״ב סימן פג) התיר לברך ברכת מאורי האש ולהינות מן האור של נר ההבדלה שביד אשתו, ולא דמי למה שכתב היד אליהו דלעיל שאסור להדליק הטאבק או לחמם עצמו בנר שאשתו מחזיקה מפני ששם ההבל מחבר בניהם, מה שאין כן להנות מהנר שבידה אין שם שום חיבור. וכן כתב הבן איש חי שאסור להדליק סיגריה או נר מהשלהבת שבידה, וכתב שם שכל אלו המעשים אסורים אף שאינם נוגעים משום שהם דברי חיבה. ונראה שוב מכל הדוגמאות האלו שיש למנוע כשיש חיבור בניהם כדוגמאות אלו, אבל זרם מים שהולך מאחד לשני אינו בכלל זה.
ואם כן לסיכום נראה שאין לאסור להיכנס יחדיו למים כל עוד אין זה באופן של קלות ראש. ולא מבעי בים שהוא גדול ורחב ידים, וגם יש בו תנועת גלים תמידית המבטלת כל זרם מים העובר מהאחד לשני, וכמו כן בנהר וכדומה, אלא אפילו בבריכה יש להתיר וביחוד אם הפילטר עובד, שאז ממילא יש זרם מים תמידי, או אם נכנסים עם ילדיהם שאז יש תנועת מים גם מהילדים. וברור שכל הנ״ל הוא רק בבריכה שאינה קטנה ביותר, שאז ודאי יש לאסור בין משום דיני הרחקות ובין משום שנמצאים בכמות מים קטנה שיש בו הרגשה בכל תנועת השני, וכשם שלא יעלה על הדעת להתיר להכינס יחדיו לג’קוזי ולא לאמבטיה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי ללכת לקטיף תפוחים בחול המועד וישתדל לא לקטוף יותר ממה שנצרך לו לחג
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
