ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
ברור שלכתחילה יש לטבול כלי שנרכש מגוי, אלא שאם אין מקום לטבול אפשר להקל להשתמש בו אחר שימכרנו לגוי. ומצאנו עוד כמה אופנים המתירים את השימוש בכלים:
א. כתב המרדכי (ע"ז סי' תתנ״ט בהגה"ה, ביצה פ"ב סי' תרעז) שמי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יו"ט (ובשבת ויו"ט אסור להטביל כלים שנראה כמתקן מנא), יכול ליתן את הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, והוי ליה כשואל מן הגוי דאין צריך טבילה. והובאה הלכה זו בשולחן ערוך (סי' שכ''ג, ז): ״מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ויש אוסרים, וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינו צריך טבילה״.
ולמדנו מכאן שיכול להקנות את הכלי לגוי במתנה, ולאחר מכן לשאלו ממנו ובכך להיפטר מטבילה.
והנה בדינו זה של המרדכי ישנה מחלוקת אם עדיין חייב בטבילה לאחר מכן כשיוכל, או שמא יכול להמשיך להשתמש בכלים כך ללא טבילה. דהט''ז (יו"ד קכ, יח, ואו"ח שכג, ו) כתב שעיצה זו ניתנה רק לשעת הדחק והיא רק תקנה זמנית עד שיוכל לטובלו, וכלשון הט''ז (שם ביו''ד): ״נ"ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה, דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה, אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה, כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו. ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה, ותו דגבי טלית שאולה מצינו גם כן שפטורה מציצית כל ל' יום ואחר כך חייב דנראה כשלו. על כן הכי נמי נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול אפילו בברכה, אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה״. וכן פסק במשנ''ב (סימן שכ''ג, לה), וכן גם הכף החיים (סק''ג וסקנ''ו) והפר''ח (סק''מ).
אכן רבים הקשו על ראייתו זו של הט״ז, שהרי כלי ממושכן נשאר אצלו ולכן חייב טבילה, שהרי משכון קונה, כדאיתא בגמרא (קידושין ח, ב): ’אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר (דברים כד, יג): ’ולך תהיה צדקה’, אם אינו קונה - צדקה מנין, מכאן לבעל חוב שקונה משכון’. וכן הובא ברשב''א (ע''ז עה) 'דדעתיה לשקועיה צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא'. כיון שהכלי נחשב שלו עד שהלווה ישלם חובו, מה שאין כן כלי ששואל מגוי שאינו הופך להיות שלו לעולם, ולכן אין מכאן ראיה שיש חיוב טבילה.
גם יש להקשות על ראייתו מהטלית, שכן בטלית שהולך בה ל' יום ללא ציציות יש ודאי חשש מראית עין, אולם בכלי לא ניכר אם הוטבל וליכא חשש מראית עין.
ומכח קושיות אלו ועוד חלקו על דינו של הט''ז וסברו שיכול להשתמש בכלי לעולם ללא טבילה, וכן כתב בפירוש בשולחן גבוה (או''ח ח''ב תנא אות ז'), שכל דבר שאי אפשר להטבילו מחמת גודלו וכבדו, וכן בכל הני צלחות גדולות של זכוכית שאי אפשר להטבילם, יתנם לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ומותר להשתמש בהם לעולם.
וכן כתב הבן איש חי (פרשת מטות אות י'א), וכן כתב בשו''ת מנחת יצחק (ח''ה סי' קכו אות ב'), וכן כתב הגר''ע יוסף (הליכות עולם חלק ז' מטות סעיף ט').
ב. יש שרצו ללמוד היתר להשתמש בכלי אף בלא טבילה כלל כשאי אפשר לטובלו, על פי דברי המג''א (סי' י"ג ס"ק ח') שהביא מהמרדכי שאם נפסלו לאחד הציציות בשבת ומתבייש לישב כך בלא טלית, מותר לו ללבוש את הטלית בלי ציציות, משום שלא אמרה תורה שאסור ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית, אלא ציותה במצוות עשה להטיל בו ציציות, וכיון דבשבת אינו יכול להטיל בו ציציות, נחשב אנוס ופטור הוא היום מן המצוה ומותר לו ללבוש הטלית בלי ציציות, ומכל מקום המג"א הוסיף שיש בו איסור מדרבנן, ורק משום כבוד הבריות התירו. ולכן גם בכלי הדין כן, דהתורה לא אסרה להשתמש בכלי שאינו טבול אלא חייבה לטבול, וכשאינו יכול לטבול הרי הוא פטור.
ופשיטא דבדין ההיתר להשתמש בכלים מחמת שאין יכול לטבול, גם כן הדין ברור שמיד כשיוכל לטבול הכלים ולהוציאם מידי טומאתם, חייב לעשות כן לפני השתמשות נוספת.
ג. יש שהורו להפקיר את הכלי במקום שאינו יכול להטבילו, וממילא כיון שאין לו בעלים הרי הוא פטור מטבילה. וסמכו בזה על היתרו של רש''ז אורבעך (במנחת שלמה ח''ב סי' סו אות ט''ז) שכתב כן, וז״ל: ''הקונה מגוי כלי והפקירו ולקחו יהודי אחר ואינו מתכוין לזכות בו, כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות. ומה שלענין שבת לא נתנו עצה להפקיר אף שרבו המתירים להפקיר בשבת, היינו מפני שע"י ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה... אפשר שבשעת הדחק יכולים גם בשבת להפקיר, ולכוון שמשתמש כל השבת בשל הפקר''.
ומסוף דבריו אלו למדו שאפשר בשעת הדחק להפקיר את הכלי, וכיון שאין לו בעלים אין בו חובת טבילה.
אמנם יש שלא הסכימו עם קביעה זו, ואסרו אפילו בשעת הדחק. ראה שכתב כן בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קלו).
וידוע שישנה מחלוקת ראשונים מהו גדר הפקר, שלשיטת הרמב''ם הפקר דומה לנדר, וז״ל ביד החזקה (פ"ב מהל' נדרים הלכה י"ד): "ההפקר אע"פ שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו. ומה הוא ההפקר, הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל וכו'. וכיצד דין ההפקר, כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם, אם קדם וזכה בו קנהו". וכדבריו כתבו להלכה גם הטור והשו"ע (חו"מ סימן רע"ג סעיף ב').
והאריך בזה בספר קצות החושן (סי' רע''ג, סק''ג), ולמד שלשיטת הרמב''ם הוא ממש כנדר, ואין ההפקר מוציא מרשות הבעלים, אלא חל עליו חובה מחמת הנדר להניח לכל אדם לזכות בחפץ. ועשה מזה נפקא מינה להלכה שאם מת המפקיר אין היורשים מחויבים לקיים נדרו, ורשאים הם לממש את בעלותם בחפץ.
ולפי דבריו כיון שהחפץ הוא עדיין ברשות הבעלים, חייב כלי זה טבילה כמו כל שאר כליו, ורק אם בא אדם לזכות בכליו אסור לו לעכבו ולמונעו מחמת נדרו.
ואין להקשות על המנחת חינוך שהקיל להפקיר ולהשתמש בכלי, שכן רבו החולקים על הקצות בהבנת הרמב''ם.ב(ראה חת''ס, יו''ד סי' שטז ושערי ישר, שער ה, פכ"ג ועוד)
וכיון דלא נפקא הא ממחלוקת לכן יש לטבול כליו מיד כשיוכל, וביחוד שרוב הפוסקים כתבו שלא יועיל הפקר להיפטר מטבילה.
ד. ישנה שיטה נוספת להיפטר מטבילה, שיכוון בשעת הקניה שאינו רוצה לזכות בכלי וממילא לא יחשב הכלי כשלו, שאין אדם קונה דבר בעל כרחו. כן הובא בפרי השדה (ח''ב סי' ק''ט), וכן הביא במנחת שלמה דלעיל, שכתב: ''הקונה מגוי כלי והפקירו ולקחו יהודי אחר 'ואינו מתכוין לזכות בו', כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות''.
אלא שמשם דווקא למדנו שחייב לטבול מיד שיהיה לו אפשרות כהמשך לשונו: ''ומה שלענין שבת לא נתנו עצה להפקיר אף שרבו המתירים להפקיר בשבת, היינו מפני שעל ידי ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה''. ולכן הסומך על פסק זה חייב לטבול מיד אחר השבת או כשיוכל.
ומכיון שלרוב השיטות אין לאדם להשתמש בכלי מעת שיכול לטובלן במקוה לכן יש לו לטובלן מיד באפשרות הראשונה.
.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
